2018 | מאיה אטון
מעצב: נדב שלו
עורכת: טלי בן-נון
כריכה קשה עם פינות מעוגלות
160 עמודים | 17.6X11 ס״מ | אנגלית
מהדורה: 2018 עותקים | הוצאה עצמית
תמיכה: מענק מפעל הפיס, קרן אאוטסט
יצא לאור: דצמבר 2017
הראיון נערך ב: ספטמבר 2020
[מעלעלת: שירז גרינבאום]: הספר יצא לאור בדצמבר 2017, והוא כמו שאת קוראת לו ״יומן שימושי״ עבור שנת 2018, שחוגג 200 שנה להולדת ׳פרנקנשטיין׳, יצירת המופת הבדיונית של מרי שלי. אז במקום לשאול ׳איך ספר נולד׳, אשמח לדעת איך היתה שנת 2018 בשבילך, והאם הפעולה היומנית שהספר הציע לקוראיו התממשה?
[מאיה אטון]: הפעולה של היומן מאד הפתיעה אותי. לא חשבתי שהוא יקבל כל כך הרבה תהודה ותשומת לב. רציתי שאנשים ישתמשו בספר וידעתי גם שקשה להשתמש בו, כי הוא עמוס בפרטים ואין הרבה מקום. הרגיש לי נכון בכל זאת להציע לאנשים להתערב בו, כי היום אנחנו חווים את המציאות באופן מרובד, ה Ogmented Reality היא סוג של המשגה של שכבות של ההיסטוריה שאנחנו מתקיימים בתוכן. המצב של להיוולד טאבולה ראסה, כמו פרנקנשטיין חסר הידיעה, לא נגיש לנו בעידן של עודפות הדימוי. קיוויתי שאנשים יתערבו בשכבות של היומן, וזה באמת קרה. אמניות.ים כמו אבי סבח, פסח סלבובסקי, ועוד, הגיבו ושלחו דוגמאות של התערבויות שלהם.ן.
וגם עשית השקה.
היו הרבה השקות של הספר ב 2018. במוזיאון היהודי בלונדון הוזמנתי לתערוכת השקה, שבה הצגתי את היומן וחלק מהרישומים שמופיעים בו. הפעולה שלי במוזיאון היתה לייצר באמצעות היומן, נרטיב כפול בתוך תצוגת הקבע של המוזיאון, שמזמין קריאה נרטיבית נוספת של החפצים בו. נכנסתי לארכיון המוזיאון ולאוסף המוצג ובחרתי פריטים, אותם הצמדתי לרישומים מהספר באמצעות מספר על אבן אדומה. בנוסף, שילבתי עבודות שלי ופריטי יד שניה חסרי ערך מוזיאלי. המוזיאון מורכב משלוש קומות: בקומת הכניסה הצבתי תערוכה שמדמה את תצוגת הויטרינות של המוזיאון, בקומה השנייה של היודיאקה הצמדתי מספרים לפריטים בויטרינות; ובקומה השלישית החדרתי עבודות שלי לתוך ויטרינות המוזיאון. השיטוט בתערוכה החל בחלל התחתון, הצופה הוזמן לשים כפפות אדומות, ולשלוף ממגירות מתכת את היומן, כדי לשוטט איתו בין האובייקטים של המוזיאון.
התערוכה הובילה לדיאלוג מעניין עם המשוררת פיונה סמפסון שהוציאה באותה שנה ביוגרפיה של מרי שלי. פיונה כתבה טקסט קצר לתערוכה ושיר בעל 80 שורות (שורה לכל דימוי ביומן). בגלל שאין סינכרון וחפיפה בין התכנים של הספר ושל המוזיאון, זה הכריח אותי לעשות הצמדות מאתגרות, כדי לייצר נרטיב אלטרנטיבי. בעיניי, זה מה שהגותיקה עושה. היא מייצרת עולם, שבו חיבורים חדשים יכולים להתקיים. ככל שאני מתעקשת על העולם הזה, כך הוא מחובק לתוך ספינת האם.
אגב ספינת-האם, יש הרבה דימויים מעולם הספנות ומרחבי הים ב 2018, וגם ׳פרנקנשטיין׳ הספר נפתח עם מונולוג של דמות הקפיטן. זו אולי הדמות האמבלמטית של המודרניות, הגבר שמפליג אל הלא נודע. בסרטים כשרואים קפיטן כותב יומן, הוא מתחיל בלציין את התאריך ואת הקורדינטאות המרחביות שבהן הספינה שלו נמצאת. כלומר הזמן והמרחב הפרטי נמזגים עם הגלובלי, כמו גם החיפוש האישי עם חיפוש קולקטיבי אחר ידע חדש.
כן. הדמות של הקפיטן היא אולי גם הדמות של האמן, של ההוגה, של המדען – המודרני, למרות שדמות האמן מיוצגת בספר גם על ידי פרנקנשטיין - המדען המטורף. למרות שרבים יגידו, ואני אסכים, שמעולם לא היתה מודרניות. ״נולדנו״ לתוך הפוסט-מודרניזם. מה שבטוח הוא, שהיומן מתקיים בקורדינאטות של זמן לא לינארי, הוא מכיל 12 חודשים שמצטברים ל 57 שבועות, כשחודש נובמבר חוזר לשנת 1818 ונוצר סוג של Over Lapping של זמן על זמן. כשעבדתי על הספר, שיגעה אותי ההפרדה בין השבועות והחודשים. הייתי צריכה לייצר אותה דף אחרי דף בעריכה. לאורך היומן מופיעים כ 80 רישומים: חלקם מתוך החיים האישיים שלי, חלקם מתוך תצלומי אינסטגרם רדי-מייד שאספתי, חלקם מתוך אטלסים וספרי הדרכה של המאה ה 19. בעצם, בלי לשים לב, ייצרתי לעצמי דימויים לשנה שלמה מראש.
סוג של חזרה לעתיד.
כן, זה בעצם היה לייצר שנה ואז לחיות בתוכה, עתידנות שנשענת על העבר, או ההיפך. יצאתי לדרך מתוך מחשבה לציין 200 שנים, אבל הרגע הזה נמתח, וזו היתה הפתעה. כשיצאתי לפרויקט, לא חשבתי שהעיסוק בזמן יהיה כל כך דומיננטי. לאורך 2018, העלתי כל שבוע דימוי לפייסבוק, ומשהו במדיה החברתית הצליח למוסס את החדות שבפעולת ההרכבה הלינארית. זה הוביל אותי לתערוכה הבאה שלי [במגזין 3 יפו "הרים סולרים ולבבות שבורים"], שתאריך פתיחה שלה נדחה [בגלל סגר הקורונה]. היא עוסקת בנוף, אקלים ובזמן האנושי גם מתוך דיאלוג עם קלפי הטארוט, שהם מבחינתי יצוג של פורטלים לתוך עבר, הווה ועתיד ביחד. גם פה יש השפעה של פרנקנשטיין כמובן, שהוא יצור לא אנושי. לא יודעים אם הוא חי או מת בסוף הסיפור, אולי לא הזדקן מעולם. הוא אדם חדש, שהוליד זמן חדש.
אגב זמן חדש, אפשר להרגיש ביומן הבריד של זמנים, משהו מהזמן המדומיין, האיטי והעמלני של המאה
ה 19 מתערבב בזמן המהיר, ההקטי, המהיר-לצרוך-דימוי, של המאה 21.
מעניין. הרישום שלי הוא מאד איטי, מפורק וטכני, ומבחינתי הוא קצת עוצר את הזמן. הוא הפוך למיידיות של האינסטרגם. אבל העניין מבחינתי הוא לא ריאקציונריות, כי אני עובדת עם המיידיות הזאת. מה שמעניין אותי הוא התוקף של כל דימוי כאיקונוגרפיה. איקונות הן לא לינאריות, כמו קלפי הטארוט. הן מייצגות משהו רחב יותר מהזמן האנושי על פני כדור הארץ. כדי להמחיש את הנקודה, אני יכולה לספר שהעניין שלי עם פרנקנשטיין התחיל בגיל חמש, כשראיתי מחוץ לפארק שעשועים בפלורידה דמות מחופשת. פרנקנשטיין הזה חקוק אצלי בראש, מושך ומפחיד. היום אני יכולה להגיד שזה הנשגב הרומנטי - צוהר לעולם אחר. במובן הזה, אני רואה את הדימויים שנוצרים היום, כשווים לדימויים שנוצרו במאה ה 19. אנחנו כל הזמן קוראות דימויים.
והפעולה הטכנית של הרישום בעפרון, היא סוג של קריאה בפני עצמה. יש משהו ברישום שלך שעוטף את הדבר שהוא בורא, כמו ניסיון להבין את המופשטות של מה שנרשם.
זה כמו לזרוק אבן למים ולהסתכל על אדוות, הרישום הוא תנועה במרחב ובזמן. כשהייתי בבית ספר, הייתי רושמת לאורך כל השיעורים, וככה החומר הלימודי היה נכנס לי לראש. כנראה שיש משהו בפעולה הפיסית שהופכת רעיון מופשט לקונקרטי עבורי. זה כמובן חוזר לגוף. התובנה הזאת התחדדה בשבילי עם העבודה על ׳2018׳. זה לא רק למצוא את העובי הנכון של העפרון.
האדוות שנוצרות הן גם נרטיביות.
כן, גם הספר ׳פרנקנשטיין׳ בנוי בשלושה מעגלים. הוא מתחיל במונולוג של הקפיטן, ממשיך בטקסט של פרנקנשטייין, ובתוכו המונולוג של היצור עצמו. כמו בבושקה.
את גם מייצרת המון אינטרטקסטואליות בין טקסטים ודימויים. למשל היומן נפתח ברישום מדויק, שעשית לעמוד הפתיחה של פרנקנשטיין בעותק הספיציפי, שהיה שייך לאדגר אלן פו.
כן, זה שוב קשור לשכבות ולמציאות המרובדת. האופן שבו הסיפור שלי, של מרי שלי, והסיפור של פרנקנשטיין נמזגים ביחד. כנערה ירושלמית הזהות הגותית היתה כרוכה בזהות של מרד ואחרוּת. מרי שלי כתבה את הספר בגיל תשעה-עשרה. העושר שהעולם הגותי הציע לי קשור ליופי המרובד הזה. לאחרונה, נחשפתי להרצאה של תימוטי מורטון, שמסביר מאד יפה את הנשגב של עמנואל קאנט. הוא אומר, ״היופי הוא כפתור הפעלה״. המוח שלנו הוא מערכת, שיופי מפעיל בה את ״האוקיינוס האינסופי״, אבל אין לנו גישה אליו. ה״אוקיינוס״ הוא האחרוּת.
העולם הפנימי והחירות המוחלטת, שהומצאו בד בבד עם המודרניות. הפחד מהחירות הוא הפחד מחופש, מאחרוּת, מחוסר גבולות. דווקא עכשיו, במגיפה הנוכחית, פתאום יכולתי להרגיש משהו מזה. השקט איפשר לרגע לתפוס במבט ציפור איזה ׳שלם׳ בינינו לבין הטבע. אנחנו חיים באסון שהוא בלתי נגמר.
במובן הזה גם מגיפת הקורונה היא הנשגב, כמו התפרצות הר הגעש בטמבורה ב 1815, שאת מתייחסת אליה בספר.
כן, ההתפרצות הזו השפיעה על כותבים כמו מרי שלי ולורד ביירון. היא השפיעה על כל אירופה מבחינה תרבותית, כלכלית ופסיכולוגית. אחרי ׳2018׳ התחדדה אצלי המחשבה האקולוגית, וזה באה לידי ביטוי בתערוכה שהצגתי בגלריה של סדנת ההדפס ירושלים ב 2019. במקביל עשיתי בסדנת גוטסמן לתחריט בכברי עוד ספר אמנית של 12 תחריטים במהדורה של 35 עותקים, שנקרא ״הליכת ירח״ [Moon Walk]. זה ספר תחריטים, שכל אחד מהם עשוי בטכניקה אחרת [אקווטינטה, תצריב קר, שיוף, גיר שומני].
כתבתי עבורו טקסט קצר שמדבר על כלוב הזהב של המודרניזם. אני ממשילה בו את רגע התפרצות הר הגעש לרגע שבו נולדה הנאו-גותיקה והתקופה שלנו, שהיא ו׳ החיבור בין הרומנטיקה לתחילת המודרניזם. זה רגע שבו אין הפרדות, אין עיקר ותפל, אין מדעי ואזוטרי. היום אנחנו נמצאים במקום של התפרקות, של פייק ניוז. אני רואה
את ההקבלה להיום; אנחנו בנקודה, שקשה לסנן מה חשוב. אנחנו בעצם עיוורים, אבל מנסים כל הזמן לראות.
זה ניסיון פאתטי, ואני מאד בעד פאטתיות, בגלל שהיא מכילה את הפאתוס.
זה מזכיר לי קטע מדהים מספר הטאו:
״מי שיודע שהוא עיוור,
אולי הוא לא רואה,
אבל לפחות אין לו את המחלה.״
אז אני אענה בציטוט. החושך הזה שאת מתארת, מזכיר לי את העמוד הפותח של ׳2018׳, בו יש ציטוט של ג׳ון מילטון מתוך "גן העדן האבוד״:
Did I request thee, Maker, from my clay,
To mould me man?
Did I solicit thee From Darkness to promote me?
הוא מערער על היוצרות, וגם על הזמן.
אני חושבת שזו הפעולה של אמנות. זו פעולה של פרימה, לא לדעת עד הסוף מה את עושה, כי אם תביני לא תוכלי להמשיך לפשפש. זה כמו העיסוק שלי בפרנקנשטיין, אני מגרדת אותו כל כך הרבה שנים, וכל פעם מגלה עוד גוונים בתוך השחור.
איזה קשיים היו בדרך לעשות את ׳2018׳?
כמו תמיד היו קשיי תקציב. דבר נוסף היה לחץ להספיק את הכל בזמן. התחלתי לעבוד שנה וחצי לפני שהיומן היה צריך להיות מוכן. הרישומים לוקחים זמן ואי אפשר להאיץ בהם. עוד קושי גדול היה לנסות לשווק את זה, למצוא מוציא לאור. והיו בעיות טכניות של לייצר את האובייקט. אני רציתי יומן, עם הגומייה של יומן, סימניה, פינות מעוגלות, שיהיה בגודל כף יד, שאפשר יהיה להכניס אותו לתיק. רציתי 2018 עותקים, ובגלל שפינות מעוגלות עושים ידנית, זה היה בלתי אפשרי להפקה בארץ, עושים את זה רק באירופה ובסין. עבדתי עם המעצב הגרפי, נדב שלו, שידע איך לעבוד בלונג דיסטנס על כל הפרטים. בסוף הדפסנו הכל בסין, וקיבלתי ארגזים מסודרים, עם השם שלי מודפס עליהם. היומן בעצם נשלח אליי חזרה בספינה.
מדהים.
כן, ועוד דבר קרה. בגלל שעשיתי אתר ומכרתי מראש את היומן, הייתי צריכה לשלוח עותקים לכל מי שקנה אותו. כמו הקפיטן ששולח לאחותו באנגליה מכתב בתחילת ׳פרנקנשטיין׳, שלחתי לתומכים בסוף הפרויקט את היומנים. הכל נעטף ביד ונשלח בדואר. זה הפך לחלק מהעבודה בלי שתיכננתי את זה.
איך ערכת את הספר?
לא היה הרבה מה לערוך. עבדתי עם המעצב ועם האוצרת טלי בן נון על העימוד. בהתחלה היינו צריכים לאפיין איך עמוד נראה, איך נראים השבועות והחודשים. להבין את הפריסה האורכית של הימים, איך נראים המספרים. אחר כך אני ארגנתי את התכנים. לא היתה המון עריכה פנימית, כי ההגיון של היומן הוא מובנה מראש.
למי הקדשת את הספר?
הספר מוקדש לבן שלי, שקוראים לו חנוך. תוך כדי העבודה, גיליתי שחנוך הוא פרמתאוס היהודי. יש הקבלה בין הדמות של חנוך - שהעניק את הכתב והידע לבני אדם - לבין פרומתאוס, שגנב את האש מהאלים. זה מתכתב יפה עם הציטוט של מילטון: יש קשר אטימולוגי בין Promote ו Prometheus, שניהם מדברים על חשיבה פורצת דרך, על התנועה קדימה, או קדימה לכאורה, והמחירים שלה.
איפה משיגים? סטודיו האמנית, גלריה גבעון, אתר הספר.
