ETTYSTZ REABD | אתי שוורץ ורע בן-דוד

24x18 ס״מ | כריכה קשה | 75 עמודים

מעצב: גיא שגיא | עורכת: טלי כהן גרבוז

טקסטים: טלי כהן גרבוז, מאיר ויגודר

שפות: עברית, אנגלית | מהדורה של 100 עותקים

יצא לאור: 2014 | ראיון נערך: ינואר 2021

[מעלעלת - שירז גרינבאום]: הספר מורכב משני חלקים,  נפרדים אבל כרוכים זה בזה. זו אנלוגיה מתבקשת לאופן הפעולה שלכם: אתם גם עובדים ב׳בית המלאכה לצילום: רע׳, אוצרים ומציגים ביחד. החלטתי לראיין אתכם בנפרד. איך ספר נולד?

[אתי שוורץ]: הרעיון היה של טלי כהן גרבוז, שהיתה אז אוצרת של הגלריה בטבעון והזמינה אותנו לעשות תערוכה. היא היתה הראשונה שהגיבה לאינסטגרם שלי ושל רע, ממש בהתחלה של הפלטפורמה. עניין אותה לעשות תערוכה עם תצלומים רק מהאייפון. היא הדגישה שלא משנה באיזו מצלמה מצלמים, מה שחשוב זו המשמעת הצילומית, וביקשה להראות שהאיכויות והעקבות של המשמעת הזו מקבלות ביטוי בכל סוג של מצלמה. היא גם כתבה את הטקסט, השיגה תקציב. אז הספר נולד בגללה. 

זה היה נורא חדש אז, האינסטגרם. איך הרגשת עם המעבר מהפיד לחלל תצוגה?

היו הרבה חששות בלהראות תצלומים מהטלפון. לא שאני מצלמת בפורמטים גדולים בהכרח, אבל האינסטגרם היה באמת חדש כאן. אני זוכרת את יעל בורשטיין באה להראות לי את האפליקציה, בסטודיו הראשון שלנו בלילנבלום. ישר אני ורע הורדנו אותה. האייפון החזיר לי את הצילום שהייתי עושה פעם, צילום כתגובה רפלקסיבית.

דיברתי עם טלי על זה אז, שהאייפון האריך לי את היום, פתאום היו לי 24 שעות של ׳רגעים לצילום׳, לעומת המשמעת הצילומית של ׳לצאת במיוחד לצלם׳. פתאום אפשר היה לצלם בכל מצב, והדימוי נקלט. אני עובדת ימים ארוכים, וחוזרת הביתה מאוחר, בגלל זה יש בספר הרבה צילומי לילה. אז ציר הזמן נמתח, וטלי הרגישה את הדבר הזה, אצל שנינו.

זה מעניין כי אצל רע, למרות שהתצלומים באייפון, הרוב נראה שהוא מצלם במצלמת 4/5. 

גם טלי אמרה את זה, וזו מתקשר לטענה העקרונית שלה. התצלום הוא תוצר של הפוזיציה של הצלמ.ת, וזה משהו שהיה נראה לה ראוי לעסוק בו. טלי רצתה קטלוג לתערוכה, ולי היה ברור שהמעצב גיא שגיא יעצב אותו. הוא זה שהציע את המימד הדואלי, שני ספרים הפוכים ומחוברים, לייצר חיבור מאולץ שירגיש שלם. יחיד ויחיד, ולא זוגי. זה גם קצת מוזר, כי החיבור בינינו קשור לזה שאנחנו עובדים ביחד, אבל העבודה היא כל כך חלק מהחיים, שזה פשוט נהיה ככה. זה לא שאנחנו הולכים לצלם, אנחנו פשוט כל הזמן ביחד. גם כשעדיקא הציע לאצור לנו תערוכה, הוא התמקד בדימיון והשונות בינינו [Placements, גלריה עינגא, 2011].

לגבי התערוכה, הדימויים הוצגו כמו בספר? והאם זה ספר או קטלוג בעצם?

לי זה מרגיש ספר ולא קטלוג, כי הוא ממש אובייקט בפני עצמו, שבוחן את הדימוי הריבועי ואיך הוא מתנהג בתוך גריד שונה מהאינסטגרם. בתערוכה היה לי קיר אחד גדול, שהיו בו 100 תצלומים מחולקים לשלוש שורות. לא כולם נכנסו לספר. לכל שורה היתה תמה: התחתונה היתה כמו גוף ואדמה, שהתייחסה להשתרשות; השורה האמצעית היתה קשורה להתרחשויות פנימיות, והשורה למעלה היתה כמו מעין שמיים, מלאה בדברים שמתפיידים. זה היה קיר עמוס, בלי מסגורים, הדפסתי על נייר שנראה כמו פורצלן דק, פגיע וחיוור. לרע היו 30 עבודות ממוסגרות בעץ, מאד חם. לרע בתערוכה היו פחות דימויים ממה שנכנסו לספר, ואצלי הפוך.  

אז באמת לגבי הדימיון והשונות, יש תמות שחוזרות על עצמן. למשל, רע מצלם את הילדים שלך, מקומות ששניכם צילמתם. באיזו אופן אתם.ן מושפעות.ים אחד מהשני? 

אנחנו עובדים באותם מסלולים, עבודה, סטודיו, בית. גם הסטודיו הוא סוג של משפחה; בספר מופיעים מיכל ויוני שעבדו איתנו. כל הנסיעות המקצועיות שלנו לחו״ל הן לאותם מקומות. זו לא בדיוק השפעה סגנונית, אבל מה שהספר הזה מדגיש הוא שאי אפשר להפריד את הצילום של שנינו מחיי היומיום, מאורך החיים. באותה תקופה היו תצלומים ממקומות זהים, שעלו בו זמנית בפיד של שנינו. ב- 2017 עשיתי ספר עם עמית מן [ראו בתחתית הפוסט: משני צידי היער, הוצאת בוקימן], ובעבודה איתו כן הרגשתי שיש דברים צילומיים שמשתנים אצלי, כמו שהוא גרם לי לרצות להתמודד עם דיוקן. 

בחרתן.ם לא לציין שמות של מקומות או א.נשים בספר. אין טקסט ליד התצלומים, אלא אינדקס, שמציין מי צילם מה. זו בחירה מעניינת ביחס לספר שמציג צילום ׳תיעודי׳. 

כן, זה מאד שונה מהעבודות שלי בירושלים ובעיר הפלסטינית רוואבי, בהן יש דגש ברור על מקום והיסטוריה. פה המיקום הוא פנימי. רצינו לא למשמע, אלא לייצר תחביר ויזואלי לחלוטין, בלי להיתמך בקונטקסט. הרצפים קשורים להבעה, כתם, הילה, פלאש משתקף, צל. 

זה מעניין מה שאת אומרת לגבי החופש של התחלה של האינסטגרם, התחושה שמותר לצלם הכל. פתאום ארוחת הבוקר של כולם מעניינת. כמובן שלרגע מאד קצר, ואז זה נהיה מבהיל. איך את חושבת על המצב הראשוני ההוא, לעומת מפלצת ה Big Data שהרשת הזו הפכה להיות היום?

אם היית אומרת לי אז שהאינסטגרם יהיה מה שהוא היום, לא הייתי מצטרפת. גם לקח לי זמן להבין שזו רשת חברתית, כי תפסתי את זה כמקום שאפשר לראות בו רק צילום. כל העניין של הסלפי, הלייקים, הלעקוב, התגובות, פשוט לא עניין אותי. אין לי פייסבוק, אז חשבתי שאני לא במשחק הזה. לאט לאט התחלתי להתפלא שאנשים מראים את עצמם כל הזמן. למשל, לתאומים שלי יש בסך הכל תשעה תצלומים. אגב, בספר נכנסו שני תצלומים שיאן, הבן שלי, צילם בעצמו. באחד מהם הוא רצה להראות לי מנורה בבית, ואמר ״הנה תראי, חשבתי כמוך״. יש בספר גם את המוטיב שציינת, שקשור ל״מה מצטלם״: הבית, האוטו, היער, יש פה כן ניסיון לדבר על קונבנציות של ״דברים מצולמים״, ומה קורה כשהם עוברים לאייפון וממנו לרשת. שוב, זה היה בהתחלה. 

הכריכה של הספר היא צילום של מסך, נכון?

כן, והשם שלו הוא שמות היוזרים שלנו באינסטגרם. הקרדיט פה הוא לגיא שגיא. הוא צילם עם הטלפון שלו את המסך מקרוב. וזה מצחיק, קודם כל כי הספר הלך בקלות מבחינת הדפסה, אבל דווקא הכריכה היתה הכי קשה. דווקא מפגש הרזולוציות הזה היווה קושי טכני, המעבר מהטלפון, למסך, לדפוס אופסט. 

אגב מעברים. ויגודר בספר מדבר על השינוי הגופני שהאייפון יצר, במקום הדגש על העין ועל אנכיות, הדגש הוא על היד, הזווית, האפשרות לזוז עם כל הגוף, הגמישות, הנוכחות המורגשת של הצלם. הוא כותב ״אנחנו נמצאים באירוע״, במקום: ״אני עד לאירוע״. זה מעניין גם בהקשר של המהלך האוצרותי שאפשר להגיד שקידמתם מאד בתערוכות שלכן.ם, והוא שבירת הגריד הטיפולוגי התיעודי הקלאסי, ומעבר לתלייה יותר פלואידית, שמשלבת גדלים שונים. מה שקצת הפך להיות ה״טרייד-מארק״ שלכן.ם.  

׳טפטים׳ היתה התערוכה הראשונה שעשינו בסטודיו בלילינבלום שהיה בעצם דירה שהפכה לגלריה. הצגנו שם את מיכלי בר אור, אסף שחם, הדס סט וברק זמר. זו היתה הפעם הראשונה שבער לנו להוציא החוצה את האפשרויות האלה. אז הייתי מושפעת מאד מוולפגנג טילמנס ומהאופנים שבהם הוא הציג צילום, הגילוי שלו היה ׳בום׳ בשבילי.