פלורה פלשתינה | נורית גור לביא (קרני)

עורך: רון ברטוש

מעצבת: טלי ליברמן

כריכה קשה | 189 עמודים | 26X19 ס״מ

שפות: עברית, אנגלית | הוצאה עצמית 

מהדורה ראשונה 600 עותקים | Sold Out

מהדורה שנייה 1000 עותקים

יצא לאור: 2016

 

[מעלעלת: שירז גרינבאום]: איך ספר נולד?

[נורית גור לביא (קרני)]: דבר נוצר מתוך דבר. על הפרויקט שקראתי לו ׳פלורה פלשתינה׳ התחלתי לעבוד ב 2003, תוך כדי עבודה על הפרויקט ׳תצ״א עזה׳, שציירתי לאחר מות אבי, יוסי קרני. אבי חלה באלצהיימר בגיל 62. ציירתי אותו כ 14 שנה, עד יום מותו. הוא היה פרדסן ויזם, ובתקופה שחלה קראו על שמו את מעבר-קרני - מעבר הסחורות בין עזה וישראל, (מערבית לקיבוץ נחל עוז).

 

אני גרה ליד בית הילדות שלי, על גבול פרדסים. הייתי קרובה פיסית לחצר ולבית הוריי. אבי נפטר בקיץ, מכוסה בשמיכת פיקה בצבע תכלת. כשנפטר, אמרתי לעצמי ״את השמיכה הזאת אני לוקחת ואעשה ממנה ׳עבודות שמיכה׳״. התחלתי לצייר גרידים כחולים, שבהם כתבתי משפטים מהחדשות ששמעתי באותה תקופה, שקשורים למעבר קרני: מעבר קרני נסגר, נפתח, פיגוע במעבר קרני. הייתי מאד עסוקה בדואליות הזאת שבין האישי והציבורי. זה היה כמו לעשות סיבוב של העין ולראות את אותו הדבר רק אחרת, טריטוריה מנטלית שהושפעה מהמחלה של אבי ומהאבל עליו.

 

חבר ראה את הציורים האלו ואמר לי שהם נראים כמו תצ״א (תצלומי אוויר). הלכתי לחפש תצ״אות, והגעתי למשרד של אלבטרוס, חברה פרטית של צילומי אוויר. בתוך התיקייה שלהם של עזה היתה שקופית מרתקת, שלא הבנתי מה אני רואה בה. היו בה איקסים וקווים, והסבירו לי שה X הגדול אלו דרכים שהצבא פילס במחנה הפליטים ג׳באליה, לצורך שליטה; והקווים על הגגות אלו אבנים שמונחות כדי שגגות הפח לא יעופו ברוח. יצאתי משם ואמרתי שזו תהיה תערוכה. כל העבודות הגדולות בסדרה הזו מבוססות על תצלום אווירי של ג׳באליה. ציירתי אותן בזמן האינתיפדה השנייה. אמרתי לעצמי, תסתכלי על הצילום של מחנה הפליטים, על הגגות והחצרות, ותציירי אותם. אל תגידי לא ראיתי, אלא תסתכלי על הדבר המפחיד, הקשה והשחור הזה. כמו להסתכל על אבא שלי במחלתו המתמשכת.

 

זה היה מעין מסע של כשלונות. כל הניסיונות, המופשטים, הקונקרטיים, בהם ניסיתי כל חומר אפשרי, על בד, על פחים, על פרספקס וזכוכית, הפכו לתערוכות. הראשונה, בגלרית הקיבוץ ״שטח אש 2״, שאצרה טלי תמיר ב 2003. והשניה, ׳תצ״א עזה׳ במוזיאון עין חרוד, שאצר יניב שפירא ב 2005.

 

איך עוברים מלצייר מחנה פליטים ללצייר פרחים?

בתוך התהליך הזה אמרה לי תמרה ריקמן, ציירת שאני מאד אוהבת ומעריכה, ״אני רוצה שתציירי לי פרחים״. עניתי, ״תמרה, מה קרה?״ והיא ענתה, ״ראיתי בשירותים אצלך אקוורל נורא יפה של פרחים, תציירי פרחים לתערוכה שאאצור, פרחים גדולים ואירוטיים״. זו היתה אמירה מרגשת, כי תמרה ראתה משהו שלא הייתי מודעת אליו. אולי את התשוקה בציורי הפרחים שלי.

​

באותו הזמן קראנו, תמרה ואני, מחזות יוונים בקבוצת קריאה. ניסיתי לצייר פרחים כפי שביקשה, ושום דבר לא עבד. ואז נתקלתי בפוסטר של הKew Gardens (הגנים הבוטניים של לונדון, מהמפורסמים בעולם), והבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. בוטניקה. לציור הבוטני יש חוקים: הדימוי הוא במרכז, ללא רקע, בצד ימין יש פרטים מאיפה הפרח נקטף, תאריך, עם השם הלטיני שלו. אימצתי את החוקים אבל לא באמת. עקבתי ועקפתי אותם. בוא נאמר, שלא ציירתי את כל האבקנים של הפרחים.

 

הדבר הראשון שרואים כשפותחים את הספר, משני הצדדים, זו ההקדשה לאימך. אפשר להגיד ש״תצ״א עזה״ היה מחווה אל האב, ופלורה פלשתינה הוא מחווה אל האם?

כן, אבל הבנתי זאת בדיעבד. אמא שלי נולדה בכפר יהושוע, והיא בת לחלוצים שעלו בעלייה השלישית. היה לה מורה שהיה לו חשוב ללמד את הילדים טבע ותרבות, לחבר אותם למקום, לגדל את ״בני הארץ״, כמו שקראו לזה אז. הוא לימד אותם טבע באהבה גדולה, ולאמי היתה תשוקה וגעגוע לפרחי בר. כילדה זה היה עבורי די מעצבן. צחקנו כילדים שהיא שמחה על הפרחים יותר מאשר אלינו. כשהיינו מעירים לה על זה, היא היתה אומרת, ״הם לא עונים לי חזרה״.

 

כשהתחלתי לצייר פרחי בר זה היה מהמקום הכמעט ילדי הזה. את שומעת את הקול הקדום, את האהבה הזאת, והיא מעצבנת אותך אבל היא כבר ספוגה בך. ה׳אאוריקה׳ שלי היתה, כשהבנתי שאני הולכת לצייר רק פרחים שיש לי קשר אישי אליהם, ואני אביא אותם לסטודיו ואצייר מהתבוננות, לא מתצלומים, ואכתוב עליהם. אלו עבודות יומן. הבנתי שאכניס את הביוגרפי פנימה.

 

יצרת מעין ה״מגדיר״ פרחים שהוא הבריד בין הפרטי והציבורי. מתי הבנת שזה הולך להיות ספר?

המשכתי לצייר פרחים לאורך תקופה ארוכה. עשיתי תחריטים, צלחות, רישומים, ציורים. ב 2013, אריק קילמניק מנהל סדנת ההדפס בירושלים הציע לי לעשות סדרת תחריטים בסדנא, וקראתי לסדרה "פלורה פלשתינה". נסעתי מדי שבוע לירושלים בכביש 443, עצרתי בדרך בתחנות שסימנתי לי, ובמחסומים קטפתי פרחי בר. בסוף התהליך רציתי להציג אותם ופניתי לרון ברטוש. הוא אמר לי ישר, זה חומר לספר אמן. הוא היה הממציא, אני לא חושבת שהייתי הולכת על זה בלעדיו.

 

שם של ספר הוא סוד, תגלי לנו?

השם ׳פלורה פלשתינה׳, זה המונח הבוטני של הצמחייה של האזור (כולל שטחה של ירדן). העיסוק בבוטניקה כמדע באזור התחיל בתקופת הבריטים. בשנות ה60 של המאה ה 20, האקדמיה למדעים הוציאה שמונה כרכים ענקיים, שנקראים ״פלורה פלשתינה״. יש בהם ציורים בוטניים מדהימים וטקסט על כל עשב. רכשתי אותם בחנות יד שניה והם בסטודיו שלי.

 

ב 2013, בעיצומו של הפרויקט, היתה תערוכה שאצרה טלי תמיר ב׳מוזיאון לאמנות חזותית בית אורי ורמי נחושתן׳ באשדות יעקב, של ציירים בוטניים. ביניהם, ברכה אביגד ורות קופל. הציורים של קופל התפרסמו בספר הגדול "פלורה פלשתינה", אך לראשונה ראיתי את המקור. הם שיגעו אותי, מדהימים ביופיים. רציתי שהספר שלי יתחזה לספר בוטני. כמובן שיש בשם הספר מטען פוליטי שאי אפשר להתנער ממנו, והוא חשוב לי.

 

זו בחירה מורכבת לקרוא לו כך, ולא למשל פלורה ארץ-ישראלית?

אני נוגעת בזהירות בשם של הספר, ונכון לי להשאיר את זה ככה. זה מינוח מדעי. כל אחד יבין לעצמו מה זה אומר לו. כשרון ברטוש מציג את הפרויקט הוא מציג אותו כפוליטי לחלוטין, אבל לי חשוב מה שמאיה בז׳רנו כותבת בשיר הפותח של הספר, ״קודם היתה התפעמות״.

 

איך שיר נולד?

ב 2005 הצגתי את שני הפרויקטים במקביל, "תצ״א עזה" בתערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין חרוד וסדרה מתוך "פלורה פלשתינה", במוזיאון בת ים בתערוכה, "הפרח בגני, אמירות בפרחים״. לא הזמנתי אף אחד לראות את הפרחים, כי חששתי שאנשים לא יבואו לשתי התערוכות בו זמנית. אבל כן ביקשתי ממאיה בז׳רנו ללכת לראות. למאיה יש יכולת מבט עמוקה ביותר. היא חזרה וכתבה את השיר שפותח את הספר, שניסח בצורה עמוקה את מה שאז עוד לא הבנתי בעצמי.

 

את עובדת הרבה עם טקסטים פואטיים בספר. למשל עם לוחות השנה של ׳אמנות לעם׳, ובטקסטים נוספים שאת שוזרת לתוך ״סידורי הפרחים״. תוכלי לתת דוגמא להקשרים?

אני מאד אוהבת שירה, ואהבתי את לוחות השנה שהוציאו ״אמנות לעם״ עם שירים של משוררים. הייתי תולה אותם במטבח מעל שולחן האוכל, כדי שהילדים שלי יכירו שירה. באותו הזמן, זה היה יומן של הבית, והייתי כותבת על זה ״רופא שיניים״, ״חוג אנגלית״, ״סופר״, דברים כאלה. יומן פגישות. באיזשהו שלב, החלטתי לקחת את הלוחות האלו ששמרתי לאורך השנים, ולהצמיד לכל דף ומשורר, פרח. בדיעבד הבנתי, שהוספתי עוד נדבך ללוחות השנה האלה: הזמן המשפחתי שלי והזמן של הפרחים, שמכיל גם את עונות השנה, את הפריחה והנבילה. ויש עוד הרבה השפעות, כמו המחזות היוונים שקראתי עם תמרה, שמצאו את דרכם פנימה. למשל, המילים ׳לפני האודיסאה׳ נכנסו לתוך רישום של כלנית שנקטפה בחורשת האקליפטוס, ליד מחנה צבאי בטו בשבט.

 

ויש גם השפעות יפניות, באופן שבו הטקסט מקבל משקל, נכון?

כן. לקחתי שיעורים אצל יעקב רז בחוג למזרח אסיה, בשנות ה-90, ואפשר להגיד שיש פה איזו פרשנות שלי למושגים של זן ואסתטיקה יפנית, כפי שהבנתי אותם. לנוכחות, היעדר, ריקון, התכלות, ועשיית מקום לזקנה, לחולי, לפגם. בציור יפני הכיתוב מופיע בצד, כמו ברישום הבוטני, ויש הרבה חשיבות לריק, ללבן של הדף. וגם באופן הנחת הצבע, אלו הנחות שמפציעות אחרי התבוננות ארוכה וחיפוש נכון של הצבע על הפלטה. גולמיות וראשוניות, האופן שבו הצבע מונח על המשטח. גם המפגש עם השירה היפנית השפיע.

 

אז את ״פשוט״ הסתובבת וקטפת פרחים כדי להתבונן בהם?

היה לי מאד חשוב לאסוף בעצמי. תראי, כשהתחלתי אלה היו רק פרחי ילדות, שיש לי אליהם קשר. זה היה המבט שלי על הדור של אמא שלי, על ״לגדל ילדים שמחוברים למקום״, על המשחקים הדידקטים שגדלתי עליהם. לוטו פרחים, רביעיות, "למי יש כלנית מצויה?". לאמא שלי, כשנסעה לטייל, היה תמיד דלי עם כף אוטו. היא היתה מוציאה את הפרח שאהבה עם האדמה ושותלת בחצר שלנו, הקשר שלה לפרחי הבר היה אישי, יצרי ופורץ חוקים. היא עברה את גיל 95, ויש לה בגינה שתיל זעיר של יקינטון בר, שנתן לה אמנון וונטיק ז"ל ב 1940. בכל אביב כשהפרח עולה, היא מספרת את הסיפור עליו ועל מותו במלחמה ב-1948.

 

ופתאום, אני מוצאת את עצמי קוטפת פרחים. אם מישהו מהבוטנאים שאני יוצאת איתם לסיורים, היה יודע שעשיתי את זה, היו מגלגלים אותי לתהום. אבל חשוב לי לתפוס את החד פעמיות הזאת, אי אפשר להפיק אותה מצילום. יש מחתרות סמויות בספר.

 

למשל?

את הסדרה של החצבים עשיתי בזמן שציירתי פרויקט על כביש 6. הגדלתי מאד תצלום אוויר של תכנון הכביש בחלק הצפוני והדרומי, שהיה בבנייה. זו היתה מפה של אדריכלית הנוף דפנה גרינשטיין, ששיתפה אותי בלבטים שלה, איך לשמר את הנוף הנפלא של הרי מנשה ואת הפלורה של האזור בזמן שהכביש הורס אותה. היא סיפרה שבוטנאים אוספים זרעים לאורך הכביש, ואחרי הבניה יזרעו אותם מחדש. ריגשה והרשימה אותי החשיבה הזאת. במפות שהיא נתנה לי היתה רשימה של פרחי בר שנעקרו ויישתלו מחדש. נורא התרגשתי מהרשימה (ע״מ 145), ועשיתי לה פרשנות קליגרפית משלי. קראתי לעבודה הזאת ״ואלה שמות״. זה היה בזמן מלחמת לבנון השניה, ואפילו לא הייתי מודעת להקשר. בהמשך לכך נולדה הסדרה "חצבים על כביש 6". כל קרש ארוך שמצאתי קיבל פרח גבוה.

 

ומה לגבי הפוליטיקה של מגדירי הפרחים?

אני לא מחבבת מגדירי פרחים, גם אין לי מגדיר בבית. אני משחקת בשמות של הפרחים בספר, לא במקצועיות. למשל כל הקבוצה מעמוד 60 , אני קוראת להם גזר קיפח, אבל יש להם שמות נוספים, אני לא יודעת מה זה מה, אבל השמות מאד יפים: גזר קיפח, נירית הקמה, אמיתה קייצית. אז פיזרתי את השמות לאורך הסדרה, גם אם לא הכי במדויק. או למשל בעמוד 64, ׳אמיתה קיצית׳, כתוב שם גם מחסום בטון 443, כי הוא צמח על ידי קוביות בטון, שחוסמות את הגישה של הדרכים אל כביש 443. היה לי חשוב לציין את המקום הספיציפי והקשה ממנו נקטף.

 

שמות הפרחים חשובים לי. זה גם המבט שלי על ה״ציונות״, אם להשתמש במילה הקלישאתית הזאת. מציאת שמות שיהיו ״מחוברים למקום״, זה היה פרויקט ציוני פר אקסלנס. הלכו לאנשי רוח שיתנו שמות לפרחים באופן, שינכיח היסטוריה יהודית והקשרים למקום. אז אני פיזרתי שמות באופן לא כל כך אחראי, אבל זה נכון לי.

 

ויש גם שגיאות. למשל טלי (המעצבת) נתנה עמוד ענק לרקפת שאני שכחתי בתוך חומצה. זה היה לוח שצריך לזרוק, אבל היא הגדילה אותו. זה קשור להשפעה היפנית, לחיות עם הטעויות והמחיקות, לתת מקום לאקראי בתוך הספר המוקפד. כמו ללכת בשביל, ופה עברה לטאה, ושם נפל משהו. ללכת בדרך, לראות מה היא תביא.

 

בהקשר הזה, קורה משהו מאד מעניין בקשר בין האינדקס שמופיע בספר לבין העבודות. כשעוברים על האינדקס צריך לדמיין את הגודל של העבודות עצמן, למול הגודל של הפרחים, בהשוואה לגודל שהם מופיעים בספר קודם לכן. זה מפעיל את הדימיון כל התנועות האלו, קצת אליסה בארץ הפלאות.

זו היתה הצעה של המעצבת לתת לכל האינדקס את אותו הערך, יחד עם השם העברי והשם הלטיני של כל פרח, ופרטים בסיסיים של הציור. זו פעולה הפוכה מהתערוכה, וגם כמובן מהטבע.

 

ולמה הכריכה צהובה?

תלפטיה! רציתי לספר לך שהתוכנית לכריכה היתה של ספר לימוד. אבל אז יצא הספר של לארי אברהמסון עם כריכה דומה, שנקרא ״בוטאניקה״ ומבוסס על אותם מקורות. רציתי בודאות כריכת בד, כמו ספרי המדע של פעם. כשראיתי את הצבע הצהוב, נדלקתי. יש בו משהו מאד לא דידקטי, ובולט. אני חושבת שהבחירה של הכריכה, זו אחת ההצלחות של הספר. איה מרון (אוצרת במחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל) כתבה לי שזה ״כמו לקבל זר פרחים ושמש״. זו היתה החלטה רגשית.

 

ומה בספר הבא?

עכשיו אני עושה ספר שיהיה המשך לפרויקט הזה, על אינוונטרים ומגילות. אני מצטרפת לסיורים של בוטנאים, שלוקחים אותי למקומות שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם לבד. הניירות הגדולים נוצרו אחרי ציור של דירר שראיתי בפיייסבוק. הוא פיזר את הציורים הבוטניים שלו על דף רחב, ואמרתי לעצמי שגם לי מותר.

 

משהו חשוב שגילית על עשיית ספרים שכדאי לכולן.ם לדעת?

זה לקפוץ לאוקיינוס עמוק מאד.

 

מי רצית שיעלעל בו?

לא היה לי ברור מי הנמען של הספר, או מי נמען של ציורי פרחים. היה לי חשוב לדייק עם עצמי, לא לשלם מיסים. הייתי די בפאניקה שאתקע עם כל העותקים, אבל המהדורה הראשונה נמכרה כולה. הפתיע אותי שאנשים כל כך התרגשו. מישהי כתבה לי ״אני מביאה אותו כמתנה, במקום יין ופרחים״. לעומת זאת, לסיורים הבוטניים הבאתי כמה ספרים וזה עיצבן אותם, שאני לא מדייקת. לי חשובה הרוח של הפרח, לתת לה אזכור. גם לפרחים הנבולים, לא רק אלו שבשיא. אני שמחה שאנשים רואים בספר משהו מעבר ל״אני אוהב, לא אוהב״.

 

את מי להזמין למעלעלת? המון אמניות שאני נורא אוהבת שעשו ספרים נפלאים אז קשה לי לבחור, פראנס לבה, נורית ירדן, נועה בן נון, רונית שני, ואת גרי גולדשטיין, שהוא היה מהמפגש הראשון שלי עם ספרי אמן, שהכרתי במפגשים של אמנות לעם.

​

איפה משיגים: מוזיאון תל אביב, המגדלור, סיפור פשוט, תולעת ספרים, מילתא, אדרבא, בוק שוק, גן בוטאני ירושלים, רמת הנדיב.

​