תְּנוּכים מְשֻושּים, שיניים רכּוֹת וחִידוֹת אֲחֵרוֹת | שחר פרדי כסלו

כותרת משנה: ספר תיאורי הפירות, ואיוריהם בידי מאיירים מדעיים, שלא חשדו בדבר

עיצוב: זוהר קורן, רחלי כנרות, עידן עם-שלם

עריכת כתבי החידה ומבואות: יונתן רז-פורטוגלי

מפיק אחראי: רן קסמי אילן

עריכת לשון: מיכל קריסטל

כריכה קשה | 17.3X23.5 ס"מ | 332 עמודים

מהדורה ראשונה: 1000 עותקים

הוצאה: אסיה הוצאה לאור

יצא לאור: דצמבר 2021 | ריאיון נערך: ינואר 2022

 

[מעלעלת - אפרת יששכר]: כיוון שהספר הזה הוא חידה אחת גדולה: נגיד שהיית שולח למאיירים המדעיים שאינם חושדים בדבר תיאור שלו, מה היית כותב להם?

[שחר פרדי כסלו]: זה ספר שבבסיסו מתכון. הנוסח הכי תמציתי של המתכון מופיע בספר, כך:

1. משש פרי או ירק בעיניים עצומות.

2. תאר את התחושה במונחים טכניים. הקפד על עמימות.

3. אתר מאיירים מדעיים ברחבי העולם. שלם להם כדי שיכינו רישומים על בסיס תיאוריך.

טען כי מקור התיאורים בהזיות הבאות אליך בשנתך.

4. התפלא מהתוצאות: רישומים של ישויות מדע בדיוני תמוהות, מעט דומות לירקות.

5. בקש מהקוראים להפוך את התהליך ולנחש את הפרי מתוך האיורים. 

התוצאה היא ספר חידות, אוסף של איורים מדעיים, וקולקציה של פירות בדיוניים. גם כותרת המשנה של הספר יכולה לשפוך אור: ״ספר תיאורי הפירות, ואיוריהם בידי מאיירים מדעיים, שלא חשדו בדבר״. הספר הוא כל מיני ספרים: הוא ספר איורים מדעיים, משחק חברה, תיעוד של ניסוי, ספר מדע בדיוני וספר מתיחות. אולי גם קצת ספר בישול.

אתה פותח את הספר באיור של אננס שהכי לא דומה לאננס ובציטוט של האמן רוברט אירווין:

״Seeing Is Forgetting the Name of the Thing One Sees״ 
[בתרגום חופשי: ״לראות זה לשכוח את שם העצם עליו מביטים״].

 

על אותו אירווין נאמר ש"יום אחד הוא התמכר לסקרנות שלו והחליט לחיות אותה". אחרי שהות עם הספר ברור שהתיאור הולם גם אותך. מזדהה?

מזדהה בהחלט. העבודה על הספר הייתה מאד ממכרת. הייתי מחכה בקוצר רוח להפתעות שיגיעו אליי בדואר מרחבי תבל. הרבה מהעניין היה לארגן לעצמי הפתעות מסעירות במייל: איורים שלא הפתיעו אותי נשארו בחוץ. מאיירים שלא עוררו בי פליאה - "איך הוא הגיע לזה?" - איבדו את עבודתם. נוסחים שלא הניבו מגוון רחב של פירושים הוחלפו. אני מודה: הייתי הצרכן הראשון של המשחק, והתמכרתי לריגושים שבו; לתחושת ההרפתקה. כמו כל המתמכרים, גם אני שפכתי על ההתמכרות שלי הרבה כסף. בסכום המצטבר ששילמתי למאיירים יכולתי לקנות פיסה לא רעה של נדל"ן במזרח אירופה.

אוסיף ברשותך הרחבה קצרה והגותית לציטוט שהזכרת. מילים הן, בין היתר, כלי לניהול משאבי תשומת-הלב המוגבלים שלנו. העולם מוצף בהרבה מאוד דברים שמבקשים שיקשיבו להם או יתבוננו בהם. בתוך הסיטואציה הזו, שבה כמעט כל הדברים רוצים יחס, המילים מתפקדות בתור מעין מכשירי חיסכון זעירים. הן מורות לנו כיצד לקטלג דברים: הדבר הזה הוא "סוס" והדבר הזה נקרא "ליצ'י". בכך הן מאפשרות לחסוך הרבה מאמצים של פענוח, ומפנות את התודעה לעיסוקים אחרים. אבל בזמן שהן עושות עבורנו את השירות החשוב הזה, המילים גם מסתירות הרבה פרטים: כל מילה מסווה עולם שלם שמתרחש "מתחתיה", מין ממלכה זעירה שרוחשת מתחת למכסה. יש זן של חוויות אסתטיות שעוסקות בהצצה מבוקרת מתחת למילים. ציורי טבע דומם עושים את זה; הייקו עושה את זה; וגם הספר שלי, בכוחותיו הצנועים, מנסה לעשות משהו דומה. בסופו של דבר, אני בעיקר מצביע על כך שמתחת למילה "אספרגוס" מסתתר דבר-מה משונה מאוד; ויפים הדברים גם לגבי המילה "אפרסק".

בשפתו של ויניקוט (משחק ומציאות): "המפתח ליצירתיות הוא שימור חווית ילדות מהותית לאורך כל החיים: היכולת ליצור וליצור מחדש את העולם. יצירתיות היא תחושת הכל-יכול במוחו של הילד." תספר לי קצת על שחר הילד? במה הוא שיחק?

הוא הרגיש כל-יכול?

זה נכון, יש מין ילדותיות עמוקה שנמצאת בבסיס הלך הרוח היצירתי: זה תמיד וריאציה על "אמא, תראי מה עשיתי!".

עכשיו כשאני אמון על אקדמיה לאמנות, אני טרוד בשאלה איך לייצר סביבה שלא מכבה את האינפנטיליות הזו. לכאורה, כמה מהעוגנים העיקריים של לימודי אמנות גבוהים אלימים כלפי רוח ילדותית: מעמד הביקורות השיפוטי, למשל, או "השיחה החכמה", המאוד-מכובדת, שנמצאת בבסיס רוב מה שקורה באקדמיות לאמנות. על פניו, זו נשמעת כמו דרך בטוחה לחסל ילדים.

 

אשר לתחושת הכל-יכול - היא קיימת, ללא ספק, אבל לא רק במובן מגלומני. אפשר להקביל אותה לתחושה של תא-גזע לפני שהתפרט לרקמה ספציפית. תא שכל האפשרויות פתוחות בפניו. אחת הסיבות לכך שהתגלגלתי לאמנות היתה כדי להישאר מין תא-גזע, לדחות את ההחלטה. נדמה היה לי ש"אמנות" תאפשר לי להישאר אמורפי ופתוח למטמורפוזות. בשבוע שעבר נֹחַ (בני הבכור, בן ה-6) שאל אותי מה אני מתכוון להיות כשאגדל. אני גדלתי בדרום-אפריקה בשנות השמונים. תזונתי הרוחנית שם כללה שני רכיבים עיקריים: חלזונות ענק שמזדחלים חופשי על האדמה, וסדרת האנימציה והצעצועים "הי-מן ושליטי היקום" (He-Man & the Masters of the Universe).

ואתה זוכר שלב שבו הבטחת לעצמך לא להניח לסקרנות הטרייה והפריכה הזאת להתייבש? איך אתה משמר אותה רעננה?

קשה לענות על השאלה הנעימה הזו. אין פה נוסחאות: לכל אחד יש את תרגילי הגמישות הרוחנית שעובדים עבורו. אצלי זה שילוב בין חיבה מופרזת למשחקים, והצלבה בין תחומי-ידע. אני מקפיד לייבא ידע מכל מיני עולמות-דעת, ומחפש ממלכות ידע שאפשר לפתח איתן ערוצי סחר חדשים. זו גישה שהאקדמיה נוהגת להעניש: אתה נתפס מפוזר אם אין לך תחום-מחקר דק מן הדק, עד כדי כך שחוקרי הביקורת השניה של קאנט ירגישו הרפתקניים - כמעט "רב-תחומיים" - אם הם יעזו להרחיק עד הביקורת השלישית. אני, מצדי, לא מבין איך אנשים יכולים לבלות חיים שלמים בחפירות ביצורים בתוך כיס ידע אחד קטן. 

הגיבור שלי בעניין זה הוא ג.ו. לייבניץ, איש האשכולות הגרמני בן המאה ה-17, ואולי האיש האחרון שידע הכל.

 

ד"א, נתקלתי בשלושה ספרים שונים, על שלושה אנשים שונים, שנקראים "האיש האחרון שידע הכל". אחד מהם הוא אתנסיוס קירכר, איש אשכולות ישועי, שבנה את מחדרי הפלאות הידועים של המאה ה-17 וחתום על סדרה של המצאות משעשעות ומשונות, כמו פסנתר החתולים: גם אותו אני מחשיב כמעין גיבור תרבות. על כל פנים, בעוד שהאקדמיה המסורתית מענישה סקרנים שקורצים לכיוון פולימטי, האמנות יכולה לשמש להם בית. כדאי גם להזכיר, בהקשר הזה, שאני מנסה ללמד נושאים שאני לא כל כך יודע. זו גם הזדמנות עבורי ללמוד, וגם מעין הרפתקה משותפת: בואו נקרא ביחד ספר. בשלוש השנים האחרונות, למשל, אני קורא עם סטודנטים ספר בביו-מכניקה. רק לאחרונה הבנתי שהנושא לא כל כך מעניין אותי.

‬תנוכים, משושים‭ ‬וחידות‭ ‬אחרות, 2019, מוזיאון תל-אביב.

צילום: אלעד שריג

press to zoom

press to zoom

press to zoom

press to zoom
1/6

סקרנות כזאת מייצרת למשל ספר שעשוי גוף ואיברים ולא סתם פרקים, יצור חי ופועם, בעל אישיות מפוארת משלו, כזה שלא דומה לשום דבר שראינו כאן בארץ. כן החזיר אותי לזכרון עלעול משעשע במיוחד בספר Codex Seraphinianus, אתה בטח מכיר אותו, אנציקלופדיה מאויירת איורים משונים של בעלי חיים, צמחייה, אנטומיה ומכונות, כולם פרי דמיונו של המחבר שגם המציא לכבודם כתב משלו, שבכלל לא ברור אם יש לו משמעות.

כן, זה ספר מומלץ מאוד. אני רוצה גם להפנות לספר "מכפראש ועד רגלאצבע" של מאייר גרמני בשם קורט הלבריטר. הוא תורגם לעברית בראשית שנות השמונים והסתובב בבית ילדותי (כי אמא שלי מעלעלת טובה מאוד). היום כבגיר אני יכול לומר שהטקסטים בו מעט טרחניים, אבל כילד מצאתי בו הרבה קסם, והוא עדיין ראוי בהחלט לעלעול מעמיק.

 

מצטרפת להמלצה, הוא לגמרי מהטובים והמקוריים. אתה חושב שהצד הטקטילי מפותח אצלך במיוחד? או שהרגישות התפתחה במהלך העבודה / משחק?

אני קשוב למרקמים. יש תוכנה בשם Substance Designer שמאפשרת לתכנן טקסטורות עבור מודלים תלת-מימדיים, בעיקר בשביל משחקי מחשב. אני מזדהה איתה, ומתכוון לפנות קצת זמן כדי להתמסר למסתריה.

ֿ

והחושניות. מדובר באחד מהספרים הכי סקסיים שנעשו כאן, זה מתחיל במישוש תבליט האיור בכריכה הכמו קטיפתית ושקיעת האצבעות באותיות המוטבעות וממשיך לתיאורים מהפנטים בעברית הנוזלית שלך עם תיאורים מנוקדים חלקית שלא היו מביישים את גדולי המשוררים:

 

"עוֹרוֹ שְׂקַפְקַף / הוא מעין שַׂקִּיק מַטְבְּעוֹת / עגלגל, רך ויבש, ששולח אֶצְבַּע אַחַת /קצרה כלפי מעלה / לאורכו מפוספסים פַּסִּים עֲדִינִים / בתוכו אַלְפֵי אֶצְבָּעוֹת־לְשׁוֹנוֹת, רטבטבות / הן נשלחות לעבר ליבה חלולה / האצבעות ארוכות, ובכל זאת מְעַט שְׁמַנְמַנּוֹת / בחלק מהן אחוזה כַּדּוּרִית / בין האצבעות הריריות לעור היבש יש שִׁכְבַת חַיִץ סְפוֹגִית״

(אלף לשונות ריריות, עמ׳ 103)

 

או היופי הזה: "קשקשי החוד מכסים זה את זה, מסתירים זה את זה, נלחמים על האור" (מתוך תיאור "מרפקים בסדרה הנדסית" שמשום מה קוראים להם אספרגוס, עמ׳ 45). יהיה נכון לומר שהשפה היא הכלי האמנותי האמיתי שלך בספר הזה?

אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על הספר "אוצר השפה העברית". מילונאי בשם נחום סטוצ'קוב עבד עליו במשך שנים, והוא ראה אור אחרי מותו בשנת 1968. הספר הוא אוצר של מילים נרדפות, מאורגנות לפי שדות סמנטיים. מדובר בעונג מיוחד. בחלק מהמילים שאגורות באוצר הזה לא נתקלתי בשום מקום אחר, ויכול מאוד להיות שהמחבר המציא אותן. בין המילים הנרדפות ל"רטיבות, לחות", למשל, אפשר למצוא את רִִִטּוּב, זִיבוּת, ריח-מים, טחְבוּבית, עֳסִיסוּת, הִתְְרַבְּצוּת, לְתּיתָה, מִיוּם והַשְקָאָה טְפוּפה.

 

כן, התיאורים בספר שלי נמצאים על הגבול שבין ספר-עזר או חוברת-הדרכה לבין שירים. אני חושש מהרגע בו אדרש לתרגם אותם ליפנית או לצרפתית. אצטרך למצוא מתרגם מבין עניין וחובב בדיחות - ולסמוך עליו שלא יחרב את כל הדקויות. אבל מצד שני הצליחו לתרגם אפילו את דוקטור סוס, אז דיה לצרה בשעתה.

כריכת ״מכפראש ועד רגלאצבע״

מכפראש ועד רגלאצבע.jpg

מתוך ״אוצר השפה העברית״

Fredi_002.png

היית אומר שבעיקר כתבת את הספר?

אני חושב שבעיקר תזמרתי אותו. לא מדברים מספיק על הרעיון היפה של "יצירת האמנות הכוללת" - מין יצירת-אם שמסנכרנת בין כל מיני אמנויות. בעיקרון, את האופרה "טבעת הניבלונגים" אפשר לחוות במלואה רק בבניין המסוים שואגנר בנה במיוחד עבורה בצפון בוואריה. האופרה כאילו כוללת את הבניין בתוכה, כרכיב (או איבר). אופרה אני לא אוהב, אבל גם המלאכה של במאי הקולנוע היא בעצם לתזמר יצירת אמנות כוללת כזו. בעוד שהצלם יודע לצלם, השחקנים לשחק, התסריטאי לספר סיפור, המוזיקאי להלחין וכן הלאה - הבמאי רק עסוק בסנכרון ותזמור כל אלה לכדי שלם משמעותי. הוא יוצר דרך יצירה של אחרים. גם אדריכל הוא כזה, גם מעצב המשחקים - וגם אני.

 

בהקשרים דתיים נוהגים לפעמים להבדיל בין סוגי תענוגות. גם בפילוסופיה זה קורה: הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'אם (שבצוואתו ציווה שגופתו תפוחלץ ותוצג לציבור, וכך היה) הבחין בין תשעה סוגים של הנאות גשמיות, וארבעה-עשר סוגים של הנאות בכלל. גם בספר שלי יש כל מיני סוגים של תענוגות. 

 

מעניין שהלכת על הז'אנר הכי אורתודוקסי בעולם האיור, איורים מדעיים, ודווקא דרכו אתה משתולל. תשתף קצת על העבודה עם סוללת המאיירים [חמישה-עשר משתתפים בספר בסופו של דבר], איך הם הגיבו לבקשה התמוהה שלך?

המאיירים רגילים לעבודות מוזמנות תמורת שכר. את חלקם מצאתי דרך פלטפורמות למציאת פרילנסרים (בעיקר Upwork המומלצת מאוד), ואת חלקם בחרישים עמוקים באינטרנט. רובם לא ענו לי, ובטח החשיבו אותי למציקן. אלה שכן ענו לי היו אדיבים, וחלקם ממש נלהבים. גם עבורם, אחרי הכל, זה היה ניסוי או משחק. כמו בסרטי עוקץ, הניסוי האמיתי הוסווה בתוך ניסוי מזויף. כדי שהמשחק הכפול יעבוד הייתי חייב להיות מאוד עדין בבחירת המילים. הנה אתגר לקוראים: נסו לומר עָלֵה מבלי להשתמש במילה "עלה". הקפידו שהתיאור יהיה מדויק - ובכל זאת רב-משמעי ופתוח לפירושים שונים. התיאור גם צריך להיות ידידותי ומהנה לקריאה: הוא לא רק פיגום אלא דבר בפני עצמו, ולכן צריך להיזהר לא לטרחן ולא לייגע. לא תמיד עמדתי באתגר הזה, ולפעמים נתפסתי. כשזה קרה נאלצתי להחליף מאיירים. על חזית התפוז, בפרט, איבדתי שניים או שלושה חיילים.

 

ולמה לדעתך כאן בישראל כמעט ואין מאיירים מדעיים?

נדמה לי שיש כאן פחות כבוד למלאכות מסורתיות: גם פָּסַלי אבן טובים או בתי יציקה אין בשפע. כשגיליתי עניין בתעשיית האפקטים והמפלצות לקולנוע, לפני בערך עשור, מצאתי דלות דומה: יש נערים בדלאוור ובקולורדו שעושים מפלצות מרהיבות, עם קמטים שערות לבנבנות ומה לא. נערים עם מיומנות טובה בעשרות מונים מכל מה שאפשר למצוא כאן. זה המצב: יש תחומים שלמים ללא מסורות מקומיות (למרות שאם קצת מתאמצים אפשר למצוא היסטוריה ישראלית גם לאיורי מדע: ברכה אביגד, שמואל חרובי, וולטר פרגוסון). פרט לכך, מה היה עושה כאן מאייר מדעי? באיזו תעשייה הוא היה משתלב? כשם שאין כאן סביבה שמצמיחה מאיירים מדעיים, כך גם אין כאן סביבה שתקלוט אותם.

יחד עם זאת, אין צורך במלנכוליה או בהלקאה עצמית: ראשית, כפי שמעיד הספר שלי, האינטרנט פחות או יותר ביטל את משמעות המרחק. דרושה רק קצת תושיה. ממקום מושבי בדרום יפו שלחתי זרועות לרחבי תבל. המזימה הבינלאומית הזו חיננית: הפרויקט היה מעניין פחות לו הייתי מוצא את המאיירים במרוכז, מחפשים עבודה באזור שוק לוינסקי. היה רגע במהלך העבודה שבו תהיתי אם עלי לנסות להתפרש גיאוגרפית כמה שאפשר: האם לא כדאי שאחפש מאיירים גם באפריקה, ביפן, בסקנדינביה? ומה בדבר המאיירים המדעיים האיראניים?

שנית, לאיור המדעי יש היסטוריה מפוארת, אבל יש לו גם עתיד מבטיח. תחום הויזואליזציה המדעית הוא תחום היי-טקי: הוא כרוך בכל מיני טכנולוגיות של הדמיה, הנפשה, צילום, מיפוי וכן הלאה. זה תחום שמפתח שיטות לראות את מה שלא-ניתן-לראותו. היות שכך, אולי יש לעולם הדימוי המדעי סיכוי לצמוח גם במחוזותינו. לא אכחיש: אני משחק במחשבות בנושא. והערה קטנה ואחרונה לגבי הכשרת אמנים: ב-RISD וב-SVA יש מוזיאונים קטנים לטבע בתוך בית הספר. התלמידים מוזמנים להתבונן דרך מיקרוסקופים, למשש, לצלם וכיוצא בזה. זה נראה לי כמו רעיון טוב: מוזיאונים לטבע מועילים לתלמידי אמנות לא פחות מאשר לתלמידי ביולוגיה. אם במקרה קורא את השיחה הזו מנהל אוסף טבע שמעוניין לנטוש את מרכולתו, אשמח אם תפנה אלי: אוכל למצוא לאוסף שלך בית חם בשנקר.

 

חושבת על המילונים המאוירים של פעם (זוכר את זה למשל?), הכל מדויק, אחד לאחד, כמו צילום. זה יפה אבל מאוד מוגבל. אתה בעצם מהפכן.

אין הנחתום מעיד על עיסתו.

כשהקמת את התערוכה "משחקים 2013-19" במוזיאון תל-אביב לאמנות ידעת שתעשה ממנה ספר?

התערוכה כללה שלושה רכיבים עצמאיים: משחקיית האמנות לפעוטות "צל חם", משחק המחשב "גוגל-מה", ותערוכת החידות "תנוכים משושים" וגו'. "תנוכים משושים" נולד כדי להיות ספר. הוא מרובה פרטים, מתגמל סבלנות, ודרוש לא מעט זמן כדי לצלוח אותו במלואו. קשה לעשות את זה בתערוכה, כשהחלל גדול, כפות הרגליים כואבות, ואנשים זרים עומדים לידך ומדברים בקול רם. לפעמים אמנים נוטים לשכוח שפורמט התערוכה, על כל גמישותו, הוא די מוגבל. יש קטלוגים שמלווים תערוכות, אבל במקרה של "תנוכים משושים" נכון יותר לומר שהתערוכה ליוותה את הספר, קצת כמו "קיצור תולדות האנושות: התערוכה" - גם אם היא הקדימה אותו בשנתיים.

משחקים 2013-19, מוזיאון תל אביב, צילום: אלעד שריג.

warm shadow 01 photo_elag Sarig.jpg
Warm Shadow photo_ Flora Debora 03.jpg

איך זה קרה? יש לי תחושה שהיה כיף גדול לעבוד איתך על הספר.

זו שאלה בפסיכולוגיה של העבודה, והיא רגישה יותר מכפי שנדמה. אני יחסית אינטנסיבי, אוהב לערב שותפים בתהליכים היצירתיים, ולא כל כך פשרן. אני תופס עבודה כמין שיטוט משותף במרחב אפשרויות פתוח, עם גבולות נוזליים. אני גם לא ממש מכיר את הגבול שבין "עבודה" לבין "פנאי". אין לי משהו הדומה לשעות סטודיו ברורות. אני אף פעם לא ממש "עובד": אני בתוך תהליכים מהנים, בעלי גוון ממכר, שארוגים לתוך החיים. לי זה נשמע די אידיאלי: למה להגיע לאמנות אם לא כדי להימנע מ"עבודה" במובן המנוכר של המונח? לאחרונה נוכחתי לדעת, דרך אגב, שיזמים מרגישים תחושות דומות. על כל פנים, יש אנשים שמעדיפים לעבוד עם תכנית עבודה ברורה, מוגדרת מראש ועם גבולות מוצקים. יש אנשים שלא נהנים לקבל הפתעות מחוץ לשעות העבודה. אלה אנשים שלא אוהבים לעבוד איתי. אז לשאלתך: זה כיף למי שנהנה מתהליכים פתוחים, ארוכים, ונדבק בהתלהבות. זה המקום לציין שיש לספר שלושה מעצבים שעשו עבודה מופתית: זוהר קורן, עידן עם-שלם ורחלי כינרות.

בראיון ליובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" אמרת שאתה לא רואה ב"תנוכים משושים" ספר אמן, ׳מעלעלת׳ מוחה ושואלת: למה ככה?

"ספר-אמן" הוא, בין היתר, לשון נקייה לספר שיושב בארגזים בבית של האמן. כמה חובבי אמנות יש שקונים ספרי אמן? איזה שוק יש לזה? על כל פנים, לא זה הגורל שייחלתי לספר הזה. להיפך: הוא ניסיון שלי לצאת מהגבולות של "האמנות" במובנה הצר. הספר לא מיועד רק ליודעי חן: הוא מיועד לילדים חכמים, לפסיכולוגים, לשופטים, לביולוגים, לחובבי מדע בדיוני. זה ספר חידות ומשחקים, לא ספר עם טקסט אוצרותי בפתחו. אני מקווה שהספר יגיע לידיים של מורים לחינוך מיוחד, ואני לא רוצה להרתיע אותם עם התיוג "ספר-אמן". גם עם התגית "אמן" אני חי באי נחת. איכשהו, בדינמיקה חברתית שאף אחד לא ממש רצה בה, האמנות הובילה את עצמה לחיות במין גטו סגור, שהולך ומצטמצם. אני מאחל לספר הזה - וגם לי, ליקיריי ולתלמידיי - לצאת מהגטו. כמובן שלא מתכוון לפגוע ב׳מעלעלת׳ ובמאמציה האציליים.

מי היית רוצה במיוחד שיעלעל בספר הזה?

מותר לבחור גם מהמתים?

 

בטח שכן.

לא הייתי מתנגד אם הספר היה מוביל להזמנה להצטרף לאוליפו (זה יכול לקרות, אבל לא אם ארצה את זה). בגלל שאני רואה עכשיו את העונה השניה של משפחת ג'מסטון, אני מבקש שגם דני מקברייד יעלעל. וכמובן, מתיו וינר.

על מה אתה עובד עכשיו? בנוסף לניהול בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, כמובן?

אולי חלק מהקוראים שמעו על כך שאיתן סטיבה הולך להיות האסטרונאוט הישראלי השני, וישהה שבועיים בתחנת החלל הבינלאומית. מה שרוב הקוראים לא יודעים זה שאיתן לוקח איתו, לצד מיני ניסויים מדעיים, גם אמנות. בפרויקט יפה, שאני גאה להיחשב אחד מאבותיו, כמה אמנים יכינו עבודות במיוחד עבור החלל החיצון. אני ביניהם. פרט לכך, אני מופתע לחיוב מכמות האנרגיה היצירתית הכרוכה בהובלה, וארגון-מחדש, של בית ספר לאמנות. גם זה די ממכר. ולבסוף, אני נערך מנטלית לקראת תרגום הספר לשפות זרות.

לעשות ספר זה כמו…

ראיתי שהתשובה "זה לא דומה לשום דבר" חוזרת על עצמה. אני חושב הפוך: מבחינתי זה דומה להרבה דברים. לעשות ספר, לעשות סרט, לעשות משחק, לבנות בניין, לנהל מיזם. לכל הדברים שכרוכים בתזמור יש אופי דומה. לתובנה הזו יש גם משמעויות פדגוגיות, שאני עוד מנסה לעמוד עליהן בבהירות.


איזה ספר להזמין למעלעלת? 

יש לי שלוש הצעות. ראשית, ספר המכתמים המשעשע "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד", מאת ידידי יוני רז פורטוגלי, המלווה בצילומים של זוגתו, הילה טוני נבוק, מ-2018. יוני וטוני בדיוק הקימו הוצאת ספרים קטנה ל"ספרי אמן מקוריים ואקספרימנטליים שכיף לקרוא", כך שזו בכלל הזדמנות טובה. ​

 

שנית, ידידתי אלונה רודה הוציאה בשנים האחרונות שלוש חוברות על ההיסטוריה והנראות של טכנולוגיות בטיחות - בדים מחזירי אור, מכשור להתמודדות עם שריפה, תאורת לילה. החוברות יפות, מרחיבות דעת, ונמצאות על התפר שבין חוברת מחקר לבין עבודת אמנות: הן מעניינות כמדיום עצמאי.

לבסוף, אפשר גם לנסות לעלעל ב"מכפראש עד רגלאצבע" שהזכרתי מעלה (או בספר ההמשך, "משורצאבק עד צבתנק"). המחבר, קורט הלבריטר, מת מזמן, אבל אולי אפשר להזמין לשיחה את המו"ל של הוצאת תמוז (שגם היא אינה עוד), אהרון בר. לפי ויקיפדיה, הוא התעוור בשנות החמישים כשעסק בפירוק מוקשים.

איפה משיגים את הספר שלך? אסיה הוצאה לאור, בחנות המגדלור, במגזין III יפו ספרים, ובכל חנויות הספרים ברחבי הארץ.