מול השמש | איילת השחר כהן

עורכות: גליה יהב ז״ל ואיילת השחר כהן

מעצבת: אביגיל ריינר

142 עמודים | 24X17 ס״מ | כריכת בד קשה עם הטבעה

תמיכה: מפעל הפיס, קרן רבינוביץ׳ לאמנות, בית הספר מוסררה ו 347 שתמכו בהדסטראט

הוצאה עצמאית | יצא לאור: 2017

מעלעלת: איך ספר נולד?

איילת השחר כהן: אני חושבת שבזמן מסוים בתוך תהליך עבודה, כל אמן חושב ליצור ספר אמן. בזמן חודשי קורונה, סידרתי את המחסן ומצאתי דף משנת 1994, שכתובים בו דברים שאני רוצה להשיג עד 2004. היו שם רצונות שטרם הגשמתי, אבל היה כתוב שם שאני רוצה להוציא ספר אמנית, לייצר אובייקט שמכיל מהלך שתערוכה לא יכולה להציג. ויש לספר הזה שורשים עמוקים עוד יותר. הוא מסכם עשייה של 28 שנים. העבודה על הספר התחילה מתוך תשוקה אמורפית, ובו בזמן הייתה לי ידיעה פנימית לגבי הצעדים שנדרשים לעשייתו. זה מזכיר לי, שכשהייתי בת 17 כתבתי ספר שירים ואיירתי אותו. הבאתי להוצאת הספרים שפרסמה אותו כמוצר מוגמר. היה לי ברור איך הוא אמור להיראות.

 

מה ספר יכול לעשות שתערוכה לא?

אני יכולה להצביע על נקודה בזמן, שבה הרצון לעשות ספר נפתח וקיבל צורה. אוצרת ביקשה שאשלח לה טקסטים שנכתבו על עבודותיי וכשאמרתי לה שאין לי ממש טקסטים כאלה היא הייתה מופתעת, ואני התעוררתי. היו מאחורי 13 תערוכות יחיד והבנתי שהגיע הזמן להוציא ספר מקיף כולל מאמרים משמעותיים. הסתכלתי בקורות החיים שלי ונזכרתי שבשנת 2004 גליה יהב אצרה לי תערוכה בגלריה אבני. היא קראה לתערוכה "הקומבינה״, והציגה בה פעולה "חבלנית" של פירוק סדרות שלמות וחיבורן מחדש. חשבתי לעצמי שעריכת הספר שלי צריכה אסטרטגיה דומה. כתבתי לגליה ושאלתי אם תרצה לערוך, והיא נענתה. אני חושבת שהטקסטים שמופיעים בספר, היו האחרונים שהיא כתבה [גליה יהב ז״ל נפטרה באוקטובר 2016], עבדתי איתה לאורך כשנה. החשיבה המשותפת עזרה לי להבין ולסכם את התמות שעסקתי בהן עד להוצאתו.

 

באיזה אופן?

גליה הכירה היטב את העבודות שלי עד שנות 2000. היא התחברה אליהן כמכלול, ודיברה איתי על יצירת שבעה שערים בספר. שערים שיהוו מפתחות לקריאת העבודות. היא מיפתה שלושה נושאים עיקריים שהפכו לשלושה שערים: נשים קטנות, נוף במגש, ו-לאבד את הראש. אחריהם היא אמרה שהיא חושבת שסיימה. לי היה חשוב גם להתייחס בספר להיבטים נוספים הקשורים לטבע וביוגרפיה. הזמנתי את חוקר הצילום רועי בושי לכתוב על ׳פארק אוטופיה׳, התערוכה האחרונה שהצגתי בגלריה ׳אינדי׳ בתל אביב. הטקסט "לגעת בנוף", הפך לשער הרביעי בספר. את השער החמישי, "הוכחות מצולמות" אני כתבתי והוא מגיב לתצלומים מתוך אלבום המשפחה.

 

באותו זמן כבר דיברתן על האובייקט עצמו?

כשגליה הציעה שבעה שערים, הבנו שזה ישפיע על הנראות של הספר. דיברנו על תוצר עסיסי ושופע עם מעברים וזליגות. לאחר שהיא בחרה את הקורפוס והחומרים הכתובים עברו עריכה, קבענו פגישה עם המעצבת אביגיל ריינר. אבל גליה לא הגיעה, היא כבר היתה מאד חולה. רציתי לעשות איתה את כל הדרך, ולקח לי זמן להבין שאני לבד, שההחלטות מעכשיו הן שלי. היתה תקופה ארוכה, שהמשכתי לדבר איתה בראש שלי. 

העבודה המשיכה בעצם עם אביגיל?

כן. הבנו שהספר נבנה דרך שני צבעים, שמגלמים את מחוזות השיטוט שלי כצלמת. המקומות השחורים, האפלים והעמוקים והמקומות הזוהרים והגבוהים. על הסקאלה בין שני הצבעים האלו - השחור והזהב - ממוקמות העבודות שלי. דפוס Offset מבוסס על ארבעה צבעי יסוד: כחול, מג'נטה, צהוב ושחור. הכנסנו לספר את הזהב כצבע חמישי. הזהב, שהוא יסוד טהור בטבע, קשור בספר לאנרגיית השמש. במובן של צילום, אור, ידע, הוא מגולם בו בכמה אופנים. המחשבה שיהיה אפשר לתת לזהב היבטים חומריים בדפוס הייתה מאד מעוררת עבורי. בנייר כרומו יש לו ביטוי מבריק ובנייר נטול עץ הוא עמום ושוקע אל הדף. הצילום שלי מהלך בין זמנים, עוסק בהיזכרות, בקסם, ב׳מעשה כישוף׳. אני מרגישה שהצלחנו להשתמש בזהב באופן שנותן קונקרטיזציה חזותית לתמות האלו. 

 

וכמובן בכריכה.. חלמתי על ספר עם כריכת בד קשה ועל גביה הטבעת דימוי בזהב. וזה קרה. העבודה עם המעצבת הייתה עבודה עמוקה. היא ידעה לגלם את הרעיונות שלי בחומר. באותו הזמן, חברתי רונית שני [אמנית, מורה וצלמת] עברה דירה ומסרה חלק מהספרייה שלה. היא סיפרה שהרבה מהספרים שמסרה היו בעלי שדרה דקה. זה משעשע, אבל אולי זה השפיע עלי לעשות ספר עם שדרה עבה, שכמו מבטיחה לו חיי מדף ארוכים. 

 

הספר מגיע גם עם אינדקס עבודות. באיזה אופן הוא והספר מתכתבים?

עד שנת 2015 כל מהלך באמנות שלי הוא שיקוף לתהליכים בחיים, ולכן ההיבט הכרונולוגי הוא משמעותי. הספר ניסה לייצר מהלך אל-זמני ואינטר-טקסטואלי במקביל. האינדקס משלים את המהלך בכך שהוא מכיל סדרות מתקופת הלימודים במדרשה לאמנות (1987) ועד 2015. יש לו גם שם נפרד, שמשלים את הסיפור הביוגרפי שלי. קראתי לו ׳שוויץ (אולי קנדה)׳.

 

זה שם מאד פיוטי לאינדקס.

זה שם פיוטי שיש בתוכו עובדה יבשה, וגם התפכחות מחלום. גדלתי בנצרת עילית, ומחלון חדרי ראיתי את הר חרמון. ההורים שלי נסעו כל שנה לשוויץ, והשאירו אותנו הילדות בבית. כשהייתי קטנה חשבתי שהר החרמון הוא שוויץ. מאד רציתי להגיע לשם ולא לקחו אותי. אבל כן טיילנו הרבה ואבא שלי היה מצלם אותנו על רקע הנוף. בצד השני של המטבע, ממוקמת אימא שלי, שבניגוד לאבא שרק רצה לטייל, הסתגרה בבית והפכה אותו באמצעות הכישרונות המדהימים שלה, לפארק של נוף מלאכותי. המבט שלי על הנוף מדבר על המורכבות הזאת; כרקע לתמונה משפחתית, כאיזו חוויה יד שניה וכאובייקט מלאכותי. הצילום מכיל עבורי את שני המבטים. אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל היו פעם אלבומי תמונות דביקים עם חוצצי ניילון, שצילום הכריכה שלהם תיאר מקום. כל תמונות הטיולים שלנו היו שמורות באלבומים כאלו. סרקתי את כריכת אחד האלבומים לטובת הכריכה של האינדקס. תמיד הייתי בטוחה שהדימוי על גבי הכריכה של האלבום הזה, מתאר את שוויץ - המחוז הנשגב בזיכרון הילדות. אבל סריקת האלבום חשפה מידע אחר. גיליתי שמצויה עליו הכיתובית Image Bank Canada. 

 

אינדקס שמכיל בתוכו גם את מה שחומק מהצבעה.

היה לי חשוב להראות איך טכניקה צוברת מהלך. כל מה שקשור לייצוגי נוף וצילום ישיר משמעותי עבורי, במקביל לעיסוק בצילום מטופל. לפעמים קשה להבדיל אצלי בין מה שמצולם לבין מה שמטופל, לכן היה לי חשוב לחשוף את הטכניקה של כל סדרה.

 

ותצלומי המשפחה, השער החמישי בספר, לא מופיעים בו.

כן, בחרתי לכתוב על תצלומים מתוך אלבום המשפחה שלא זכרתי שצולמו. דרך התבוננות בהם ניסיתי להיזכר בחוויה שלי כצלמת וכמצולמת. אני מקווה שדרך הקריאה בטקסטים הקטנים האלה, עולים עוד דימויים שלא נוכחים בספר.

 

הרבה מהטכניקות שלך הן סוג מסגור-מחדש (Re-Framing) של תמות שקשורות למשפחה, יחסים עם הגוף, עיסוק בריפוי עצמי, משפחתי.

על פי תפישת עולמי, לדימוי הצילומי יש חיים משלו. הוא יכול לעשות טרנספורמציה באמצעות הראייה והחומר בין זמנים, מקומות, ותודעות. לטפל בצילום משפחה או בצילום גוף זה כמו לגעת בדבר עצמו. לא במובן התראפויטי או הקישוטי, אלא כסוג של אלכימיה שמתרחשת, כשצילום נפגש עם פעולה וחומר וחושף סוד. יש לי הרגשה שאני מביאה ידע ממקום אחר בזכות הצילום. וכן, העיסוק הזה יכול להצביע על הפצע וגם יכול לרפא.

 

איך את רואה את זה מתבטא בספר?

אני חיה את החיים ולפעמים אני לא מבינה אותם. ואז אני עושה פעולה צילומית, ובאורח פלא הצילום מקדים אותי ומדווח לי על המקום שאני נמצאת בו. כל המהלכים הצילומיים שעשיתי עד 2015 הם בעלי היבטים תרפויטיים וזה נמצא בספר. אני מרגישה שהוא מצליח לגלם את הקשר בין המקום הפצוע והכלי האמנותי. סוג של תיקון, שגליה עזרה לי להבין ולמסגר במונחים היסטוריים פנים-אמנותיים.

איך הדימוי של העץ על הכריכה קשור לזה?

שאלו אותי למה בחרתי בדימוי העץ על הכריכה. אמרו שהוא נראה צבאי ומזכיר את הלוגו של גולני. הדימוי של העץ מלווה אותי שנים. כשהבת שלי נולדה לפני 24 שנים, קיבלתי עץ בונסאי במתנה, ואחרי חודשיים הוא התייבש. בהמשך גידלתי עצי בונסאי נוספים, והבנתי דרך הטיפול בהם, על מידת הסינרגיה שבין מטפל למטופל. הם נכנסו לתוך העבודות שלי כאובייקטים מטופלים ומצולמים. עץ בונסאי מקבל תשומת לב מרובה ותנאים מועטים כדי שיישאר מוקטן. הוא לעד יגלם את הפוטנציאל של העץ הגדול שיכול היה להיות. בין השאר, השתמשתי בו כדי לדבר על יחסי אימהות ובנות. מעצבים אומרים להשאיר את הכריכה לסוף, אבל השאלה הזאת של ׳מה יהיה׳ מחוץ לספר, העסיקה אותי לכל אורך הדרך.

שם של ספר הוא כמו סוד, תגלי לנו?

אבא שלי היה מצלם אותי מול השמש. לעמוד מול האור, זו פעולה שמייצרת כאילו צילום מקולקל. היא גם קשורה לטבע, לעל-טבעי, לפולחן, לסינוור ולהעצמה. אחרי שהספר יצא חוויתי משבר, וחברים אמרו לי ״מה חשבת לעצמך? את קוראת לספר ככה ולא תשרפי?״ וגם ׳מול השמש׳ זה בדיוק ההיפך מאיך שחייתי בילדות. הבית שבו גדלתי היה אפוף סודות ובשביל להתמצא ולהתמקם, הייתי צריכה כל העת לפענח את המסרים. לא היה לי ברור מה אמיתי ומה אני מפנטזת. עבורי פעולת האמנות מעמידה דברים בחוץ, מאפשרת לחשוף, להראות, להוציא לאור. עמידה מול השמש היא כמו עמידה מול האמת ומול כוח בריאה המשול בעיני ליצירה.

 

ואיך זה אחרי שהספר יוצא?

נדמה לי שכל מי שמוציא ספר חש את הפער בין התהליך לתוצר. בהיתי בספר המודפס ימים ארוכים ולא התחברתי. נקשרתי אל הקובץ הדיגיטלי שנצפה דרך מסך מואר, ובין-לילה הפך לאובייקט בעולם, וצריך להתיידד איתו. בדפוס Offset, קשה לשלוט בכל דף מבחינת צבע וכהות, והתוצר הסופי לעין שלי היה נראה לא מאוזן. העבודה בבית דפוס רועשת, מהירה, כמעט אלימה. מזרזים אותך, צועקים עליך, מתבדחים, ואת צריכה לזרום. מזה נולד ספר שעמלת עליו שנתיים. אחר כך מגיעה החוויה החושית, הריח, הדפדוף והמגע בנייר. כך אני חוויתי את זה. בסוף התאהבתי. אני כבר מתכננת את הספר הבא ואת זה שיבוא אחריו.

 

כשעלעלתי בספר, חשבתי על זה שספר הוא גם סוג של בית.

הדימוי שעולה אצלי הוא ארגז. אני מסדרת חפצים ותצלומי משפחה בארגזים. כשאני פותחת אותם, הם מזכירים לי דברים שאני נוטה לשכוח ואז מייבאת אותם בחזרה אל ההווה. הספר סוגר מעגל, הכנסתי פנימה קפסולה של כמעט 30 שנה. כשהספר יצא, נפרדתי מהיצירה של העבר. לקח שנתיים עד שהרגשתי שהמהלך הושלם, ואני יוצאת לדרך חדשה.

יש כפולה ספציפית שתרצי לספר עליה?

בספר יש כפולה המתארת דימוי של עץ שהוא בעצם דיוקן עצמי, בו הידיים שלי הופכות לשני עצי בונסאי. מבלי שתכננו, הכפולה הזו ממוקמת בדיוק במרכז הספר. נוכח בה התפר, כמו מעין עמוד שדרה הפוך. זה צילום שיצרתי במיוחד עבור כריכת קטלוג לתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. כפולה נוספת מתארת דימוי שאני מחוברת אליו, וגם הדפסתי אותו על תיק בד שלתוכו הכנסתי את הספר. שמו ׳מילים פנינים׳. זה צילום מטופל של אסתר מרכוס, אשת שי עגנון, שהייתה עורכת את כתביו. רציתי לתת לאשה הצנועה הזאת מקום, וגם שתעטוף את הספר שלי. אני עובדת מול עורכי לשון ומשתאה בכל פעם מחדש על היכולת שלהם להפוך רעיון כתוב לטקסט זוהר.

 

מי היית רוצה שיעלעל בו?

הייתי מזמינה קבוצת אנשים מתחומים שונים, להתבוננות ושיח משותף. מעניין אותי המפגש סביב נושאי זיכרון וראייה.

 

למי הקדשת את הספר:

הקדשתי את הספר למורים שלי, שהעצימו אותי : שמחה שירמן, רונית שני, יגאל שם טוב ואבי סבג. כל אחד מהן.ם לימד אותי על צילום ועל ראייה וחיזק אותי כאדם שרוצה ויכול להשפיע על העולם. הקדשתי את הספר גם למשפחה שלי ולסטודנטים שלי שהפכו לאמנים בזכות עצמם.

את מי להזמין למעלעלת? את פראנס לבה נדב, שהוציאה לאור בשנת 2018 את הספר,"הויטרינה של הגנרל אלנבי". זה ספר צילום מקסים, קלאסי וצנוע על חלונות הראווה של רחוב אלנבי בתל אביב. וגם את בוקי גרינברג, שהגדיר עצמו כ"אמן שבא משום מקום", והוציא ספר שנקרא "חדשות מהעולם התחתון" בשנת 2007.

איפה משיגים? בעיקר מזמינים דרכי, ואפשר למצוא כמה עותקים בחנות של מוזיאון תל אביב, בתולעת ספרים, ובחנות המגדלור.

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.