Lay Low | יערה צח

מעצבת: The Studio (אביגיל ריינר)

92 עמודים | 21X34.5 ס״מ | כריכה רכה 

שפות: עברית, אנגלית

מהדורה: 200 עותקים 

יצא לאור: 2018

תמיכה: מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות

קרן רבינוביץ׳, ארטפורט, מוזיאון פתח תקווה
 

[מעלעלת: ורדית גרוס]: הרבה פעמים מדברים על ספר כעל אובייקט של תשוקה, אבל שלך ממש כזה - עוד לפני החומר תופס אותך הצבע שלו – צהוב חזק.

יערה צח: גם הצבעוניות של הכריכה וגם החומריות שלו התגלגלו מהעבודה שהיא מרכז הספר – "הרקדניות", שזה שק אגרוף שנפרש. צהוב הוא בכלל צבע שחזרתי אליו הרבה בעבודות שלי – צבע של הישרדות. בגלל שאני מגיעה לפיסול מציור, לצבעים יש תמיד תפקיד אצלי. אם זה היחס של השחור ביחס לחלל - השחור בולע את החלל של האובייקט - משטיח אותו; אם זה צבעוניות של הסוואה או צבעוניות צהובה של אזהרה שקשה להתעלם ממנה. היא אמנם התגלגלה גם לאופנה וגם לפרסום אבל התחילה מהישרדות. 

 

גם שם הספר Lay Low קשור למקומות האלו של הישרדות – היעלמות, והסוואה. העבודות שלי נעלמות לפעמים – הרבה מהן מונחות על רצפה, חלק שקופות. עבודות שפורחות מתוך המקום של הקריסה. עוד עניין עם השם, זה של המהלך של הכניסה לתוך ספר. בעצם אני מאבדת משהו כשאני מעבירה דברים מתלת מימד לדו מימד, ואחת השאלות שעלו זה איך אני מחזירה את הספר להיות אובייקט, שיש מולו גם חוויה גופנית. 

למעשה הספר שלך מגיע באריזת ואקום, כך שהחוויה הראשונית מולו היא מאד גופנית ולא קשורה לדפדוף. זה חפץ שצריך להתעמת איתו.

עשיתי גרסה מצומצמת של הספרים בואקום, וחילקתי לאנשים. המצב הסגור, ההרמטי, התחבר לעבודות שעשיתי באותו זמן שהשתמשו בואקומים. אני אוהבת לגזור דברים, והייתי בטוחה שאנשים ירצו לפתוח את זה, לקרוע, לעשות לו דברים. אבל לא – אנשים רצו להשאיר אותו ככה, כאובייקט בואקום.

וביקשו עוד אחד? כן.

גם כשהוא לא בואקום הספר הוא אובייקט – יש לו מתלה. לכאורה הוא לא אמור לעמוד על מדף אלא להיות תלוי.

עשיתי אותם ככה, כי העותקים היו תלויים באופן הזה כשעבדנו על הספר במתפרה. יצרתי את הספר עם התופר שעובד איתי מאז 2009. יש לנו כבר אנרגית עבודה מאד סימביוטית ואינטנסיבית. כשעבדנו במתפרה תלינו את הספרים על הווים שיש שם. אני חושבת שכמו בהרבה מהעבודות שלי יש את המרחק בין הפעולה האפשרית לבין המימוש. רוכסנים שיכולים להיפתח, דברים שאפשר לתלות, לפתוח, לסגור. אבל לרוב זה נשאר במקום של קצת מרוחק. אני מחפשת את העצירה והמרחק הזה בעבודות אז לא פלא שזה קרה גם כאן. המתלה הוא לא הדבר היחיד שקרה התהליך, למשל החלק הנוסף על התערוכה בפתח תקווה. אני לא עובדת בצורה מאד מתוכננת, ומשאירה מקום לדברים שיקרו מתוך החומר והפעולה.

שווה להתעכב על זה רגע באמת - הספר ברובו מקיף את העבודות שלך, ונותן תמונה רוחבית, והחלק הקטן, מעין ספרון על התערוכה בפתח תקווה, הוא באמת מין זום-אין על פרויקט אחד, שהספר יצא בסמיכות אליו אבל לא כקטלוג שלו.

היו לי שתי מוטיבציות לספר – אחת לתת פריסה שתקיף את תשע השנים האחרונות. מכל תקופה באו עבודה או שתיים, לאו דוקא בסדר כרונולוגי. אני רואה את העבודה שלי כפרויקט אחד, החלוקות הפנימיות הן בגלל תערוכות ודדליינים, או כי אי אפשר לעשות הכל ביחד. העבודות יכולות להתחבר אחת אל השניה. בעצם ספר הוא הזדמנות להציג את הכל בלי מגבלות של זמן וסדר. מצד שני היה את הרגע עצמו שהייתי ממוקדת בו מאד, בעבודות שנעשו עבור התערוכה

"ספק בלתי סביר" שהוצגה במוזיאון פתח תקווה ובאותו זמן גם בביאנלה לאמנות צעירה במוסקבה. לכן יש את החלק בספר שמשקף את הרגע הזה. מתוך כל הפריסה של העבודות נפתח חלון לאותו הזמן.

והנראות של הפוקוס הזה השתנתה יחד עם העבודה על הספר?

הספרון הקטן היה מעוצב בפורמט אחר ותפור במקום אחר. אחרי שכבר הפקנו את זה ראינו שזה לא נכון. אפשר להרגיש את זה רק כשמתייחסים לספר כסוג של אובייקט או פסל. יש את הגרביטציה, והחשיבה על הדפדוף שהיתה לי מאד חשובה. ואלו דברים שאי אפשר לראות רק דרך העיצוב הגרפי. אז פרמנו והפקנו שוב את הספרון ותפרנו אותו מחדש. זה היה ממש ברגע האחרון, יומיים לפני הפתיחה של התערוכה. זה גם מה שמרגש בזה, שאי אפשר לדעת איך פרויקט רוצה להסתיים, זה כמו בעבודות שמשתחררות מהתכנון ויש להם רצון בפני עצמן.

לא הרבה אנשים מדברים ככה על ספר.

זו היתה התלבטות. רציתי להוציא ספר, אבל בגלל שאני מגיעה ממחשבות על דו מימד וטרנספורמציה של דו מימד, היה לי קשה לחשוב על המהלך ההפוך - החזרה של העבודות מתלת מימד לדו מימד. ניסיתי להבין האם יש נוכחות גופנית או שהיא מצומצמת – האם יש גוף שהוא נוכח או גוף שהופך לסימן, גם זו חלק משאלת ההישרדות.

שאלה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בעבודה על ספר היא האם להפריד את הטקסטים מהעבודות או להיפך, לערבב אותם כך שיחיו זה לצד זה. את בחרת להפריד.

יש משהו במעבר בין השפה של העבודות, לא רק הוויזואלית אלא גם של משהו שמתקיים בחלל, לשפה של הטקסט שמתקיימת בעולם מקביל. כל ניסיון לחבר בין השפות האלו הוא לא טריוויאלי. בחוויה הגופנית מול פסלים אין היררכיה, אפשר לחוות הכל בצורה סימולטנית. בעוד שטקסט ברוב המקרים מייצר סוג של ארגון, שאני הרבה פעמים מנסה לאפשר לדברים להתקיים בלעדיו. יש בספר שני טקסטים – של הדס מאור ושל ניקולא טרזי, אבל היה חשוב לי לייצר נפרדות – שהטקסטים יעמדו בפני עצמם והעבודות בפני עצמן.

הטקסט של ניקולא מאד מפתיע – הוא מעוצב כעמוד של טקסט אל מול עמוד של הערות שוליים, ונראה שלשני הטורים יש מעמד זהה.

לדעתי בטקסט הזה יש בדיוק אותו מספר מילים בטקסט הראשי ובהערות השוליים, או לפחות הם תפסו בדיוק את אותו מקום. זו החלטה לא קונבנציונאלית, ובין אם קוראים את כל ההערות ובין אם לא – הרגשתי שאני מקבלת את זה ככה, כמו עובדה, כמו בעבודה. הבחירה לעצב אותו בטורים היתה קשורה לטקסט כנוכחות - לחוסר היררכיה בין הטקסט להערות השוליים, לחומר ולמשקלים. הטקסט כנוכחות צורנית.

אני יודעת שהיו הרבה רעיונות לגבי הכריכה של הספר עצמו – היה שלב שחשבת להשתמש בברגים כדי לחבר את העמודים, בכל מיני אלמנטים וחומרים שאת משתמשת בהם גם ככה. 

המחשבה על הספר עברה הרבה שלבים מתוך רצון לייצר משהו מאד חומרי ושיתחבר לעבודות. עלתה השאלה מה המרחק שהספר צריך לקבל מהעבודות. זה די מדהים כמה ידע צוברים בתחום עשיית הספרים מרגע שעושים אחד. כמה רעיונות זה פותח וכמה זה סוגר.

בעצם כל ספר עבר כמה תחנות – לא רק את התחנה הרגילה והיחידה בדרך כלל של בית דפוס.

התהליך כלל כמה שלבים. השלב הראשון היה של "הטבעה עיוורת" - הטבעת השם והאיור על הכריכה, כשזה נכנס פנימה ללא צבע. אחר כך, כדי שהספר יהיה רך וגמיש ותהיה לו תנועה חומרית, אבל מצד שני כדי שתהיה בו אחיזה ותהיה לו התנגדות מסוימת – הוספנו שכבת חומר נוספת בחלק הפנימי של הכריכה. אני הרבה חושבת על לטאות, אני מאד אוהבת אותן – בין רך לקשיח. זה קצת דוחה, כמו מדוזות. ניסיתי לייצר משהו דומה במגע של הספר – אפשר לאחוז בו אבל הוא לא קשה, טיפה מפרפר ביד. משהו בזה עניין אותי. הדפים עצמו הודפסו בע.ר. והתפירה של הדפים לספר והמתלה, כשאני עובדת עם התופר על כל ספר.

את ישבת לתפור איתו כל עותק ועותק?

עם כל מי שאני עובדת, בין אם זה נגר או רתך, אני מאד מעורבת בעבודה. גם יחד עם התופר – אני נמצאת על כל תפר ומשנים דברים כל הזמן. אלו דברים שקשה לדעת מראש, כי אלו לא חומרים שאמורים להתפר בצורה כזו. היו אמורים להיות 300 עותקים, ויש לי את כל חומרי הגלם, אבל לא השלמתי את כל העבודה. ישבתי אצלו שבועות לתפור את הספרים, והיתה חריגה עצומה בזמן ובתקציב. אבל זו היתה הפנטזיה שלי לעשות אותם ככה.

לא היה רגע של למידה בו הבנתם שמדובר על תפר אמצע והוא יכול פשוט להמשיך לתפור בלעדייך?

כעקרון אפשר, אבל כדי שזה יצא כמו שאני רוצה צריך שאני או מישהו שממש מעורב בתהליך יהיה שם. ניסיתי וראיתי שכדי שזה יצא בדיוק, אני לא יכולה לשחרר את זה. צריך עוד זוג ידיים להחזיק את העמודים, ליישר אותם. זה לא הגיוני, זה בטח לא כלכלי. חייבים לשחרר את זה. זה לא בגלל שאני לא סומכת על אנשים - יש את כתב היד של האנשים שאני עובדת איתם, והוא גם חשוב. אם אני אעבור לתופר אחר, הוא יתפור אחרת. אי אפשר ואני גם לא רוצה לבטל את המקומות האלו, ולכן הדיאלוג עם האנשים שאני עובדת איתם הוא מאד צפוף. גם כשמשהו מתפקשש, הוא הופך להיות חלק מהעבודה ואני רוצה להמשיך ממנו בלי לתקן. ברגע שרוצים משהו שהוא לא סטנדרטי, ורוב המקומות לא בנויים לזה, זה דורש התאמות גדולות. צריך ללכת יד ביד.

אז לא תעשי בקרוב עוד ספר?

אני מתה לעשות עוד ספר. מרגע שעשיתי אחד, יש עוד מלא שלא עשיתי במקביל. הבנתי שספר זה לא כמו עבודות שיוצאות מהסטודיו לתערוכה, והוא עומד ריק. כשעובדים על ספר עובדים מתוך מאגרים, שאפשר להוציא אותם שוב, להוציא אותם אחרת. יש המון חופש ביחס לפורמט של תערוכה.

איפה משיגים? חנות המגדלור, תולעת ספרים, גלרית גבעון.

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.