Of Dead Dogs, Winged Horses

Dancing Pigs, Wise Monkeys, and Hairy Humans

ראובן קופרמןעיצוב: נועה סגל

טקסטים: עילית אזולאי, שַׁלְּמִּית בז׳רנו, אורי גרשוני

23.5x32 ס״מ | 136 עמודים | 300 עותקים

שפות: עברית, אנגלית | כריכה רכה | הוצאה: עצמית 

תמיכה: קרן יהושוע רבינוביץ׳, מועצת התרבות של מפעל הפיס

יצא לאור: 2014

ראיון נערך: ינואר 2021
 

[מעלעלת - שירז גרינבאום]: איך ספר נולד?

זו היתה תקופה די ארוכה שלא הצגתי, מכל מיני סיבות, והצטברו הרבה עבודות. רציתי לעשות ספר כדי להדהד את העשייה. הבאתי את החומרים למעצבת נועה סגל, שהיא גם חברה טובה. התחלנו להתבונן, וראינו שיש אינסוף חומרים בנוסף לציורים, תצלומים מטיולים, תצלומים של ליאם הבן שלי, של חברים, דימויים מאינטרנט שמעניינים אותי. הבנו שאנחנו הולכים לעבוד עם חומרים שמתפרסים על תקופה של עשר שנים, ניסינו לייצר את האקלים של העבודה שלי, נועה הגדירה את זה כבק סטייג׳. תוך כדי התהליך הזה, הבנתי מה זה ספר אמן, ומה חשוב לי. למשל הבנתי שהרפרודוקציות לא יכולות להיות 100% דומות לציור, וגם אין טעם לנסות לייצר תחושה של רפרודוקציה, מה שחשוב הוא לייצר עולם עצמאי ויחודי, שהוא הספר. זה יצר שחרור.

הבנתי שאני רוצה טקסטים בספר, אבל לא אקדמיים, אלא יותר פואטיים, חבריים, כתיבה אינטואיטיבית. לשמחתי החברים שפניתי אליהם הסכימו, עילית אזולאי ואורי גרשוני. אחרי זה חשבתי שיהיה נכון להכניס טקסט שמבהיר את ההקשרים היפניים בעבודות, לכן פניתי לד"ר שַׁלְּמִּית בז׳רנו, מומחית לתקופת אדו. דרך כל אחד.ת מהם נגלתה איזו אמת והבהירה לי משהו לגבי העשיה שלי. למשל עילית אזולאי השתמשה בהרבה דימויים של סאונד, מתוך ההיכרות שלה איתי. אני תמיד אומר שנורא הייתי רוצה שעבודות שלי יהיו כמו עבודות סאונד, גם בהשפעה האימרסיבית שלהן, וגם במובן שזה יכול להיות רגע אחד ג׳אז ואז טכנו, ואז היפ הופ. לא ציטטה, אלא מאשאפ מופנם מתגלגל בטבעיות. התהליך היה מאד רפלקסיבי.
 

הספר ערוך כמו סערה. איך מגיעים לכזה חופש?

ויתרנו על הכרונולוגיה די מוקדם בתהליך. גם בתערוכות שלי בשנים האחרונות, אני מנסה לשבור בתצוגה כל סוג של סידרתיות או סדר במובן המקובל. אני מערבב סגנונות, גדלים וטכניקות: צבעי מים, עפרונות, שמן, דיו, צריבה. עבדנו כפולה כפולה, עם החיבורים שהם תמטיים אבל בצורה מאד מרומזת. הרבה פעמים רק לי ברור למה כמה דימויים יושבים ביחד. לפעמים החיבורים הם ביוגרפיים, לפעמים צורניים. לא מפחיד אותי שעל פניו אין קשר ברור. כי אם הדברים לא קשורים, אז צריך לקשור אותם. אני מאמין יותר ויותר בעולם נזיל, דברים עומדים לצד, עם ולא מנגד.

גם השם של הספר הוא רשימה של דברים ״שעומדים לצד דברים״. 

אורי גרשוני הביא לי את הטקסט שלו עם הכותרת הזו, ומיד ביקשתי ממנו להשתמש בה כשם לספר. אורי בעיני אשף של שמות, בין יתר הדברים. כמובן שהשם הוא גם סוג של בדיחה. אני אוהב מאד את הטון הקומי-טרגי באופן כללי. זה נון-סנס וגם זן בודהיזם. אני רואה את זה בתרבות המזרח אירופית. נולדתי במולדובה, ובכל מה שהיה קשור לביקורת על הקומוניזם, היה המון הומור עוקצני. זה הדבר הכי יעיל ומעורר. זה מה שאני אוהב בשם של הספר, הוא מקליל את ההקשרים הטרגיים של החומרים שנמצאים בתוכו.
 

והגודל של הספר?

נועה החליטה את רוב ההחלטות. היא הציעה שהוא יהיה משהו בין ״חוברת עבודה״, סקץ׳ בוק, לבין תצוגה גלריסטית עם חלל לבן מסביב לעבודות. החלטנו שלא יהיו מספרי עמודים, וגם שאפשר לעלעל משני הכיוונים.

נדבר רגע על יפן. לאורך העשור האחרון אתה מנכיח בעבודות שלך דיאלוג עם תרבות יפנית ובכלל עם המזרח הרחוק. איך התחיל הענין היפני?

זו היתה התאהבות בלי להבין שאני מאוהב. למדתי תואר ראשון באוניברסיטה חיפה, דו-חוגי פילוסופיה ואמנות. אחד הקורסים היה זן בודהיזם עם פרופ יואל הופמן. עד היום אני זוכר שהקורס היה ביום שלישי, ואם היה מתבטל, הייתי מתבאס טילים. רק בדיעבד הבנתי שקרו לי שם המון דברים. התאהבתי בהייקו, אחר כך בבוטו, שנים אחר כך נכנסתי לעניין הקעקועים היפניים, ואז ל UKIYO-E, שזה ביפנית ״תמונות מהעולם הצף״. לקח לי שנים להבין ולהפנים שאני יפנופיל. אז התחברו דברים, ונסעתי ליפן, וזה היה פאקינג וואו. החיידק היפני נכנס ומאז הוא שם. וקורה משהו יפה עם הזמן. בהתחלה זה כמו ללמוד ולחשוב ברמה הרעיונית. באיזה שלב זה מופנם והופך מעודן יותר וחוויתי יותר. ואז זה כבר בדם. אני מרגיש שהאיקונוגרפיה היפנית נטמעה בי, והיא יוצאת ממני בלי להתאמץ. לשַׁלְּמִּית ולי היה קליק של הבנות משותפות ישר מההתחלה. היא הבינה מה אני עושה ואת ההקשרים בציורים וקראה אותם באופן מרתק.

בראיון לפורטפוליו סיפרת שאתה משלים טרילוגיה של עיסוק באלימות בתערוכה הנוכחית שלך [אנטומיה של קילר, גלריה רו-ארט]. איך זה קשור לאמנות יפנית, או שזה רק ערוץ אחד להתייחסות?

באמנות יפנית יש ז׳אנרים שמוגדרים כעוסקים באלימות, למשל Bloody Prints. יש סוגה שעוסקת בפורנוגרפיה (SHUNGA) ובכלל יש לא מעט מופעי אלימות. גם באמנות מערבית יש לא מעט אלימות ובכלל כל מקום שמופצים בו דימויים, הם אלימים. זו באמת שאלה למה זה תופס אותי. אלימות היא בכל מקום, בכביש ובכיבוש, בתור לדואר. אני לא סוגד לה, אבל האם אפשר לדמיין עולם בלעדיה?

אגב כיבוש וכוחות אימפריאליים, יש בספר מעין פרק, שתחום בשתי כותרות ויש בו דיוקנאות של בעלי שררה. אתה יכול להרחיב עליהם וגם למה הם ״קיבלו פרק״?

יש לי משיכה לציורי דיקטטורים. לג׳ון ברגר, שאני מאד אוהב, יש טקסט שקורא באופן פוליטי את הציור ההולנדי מהמאה ה 17 [ראו: פראנס האלס ופשיטות רגל, 1966, בתוך: ג׳ון ברג׳ר, על ההתבוננות, הוצאת פיתום]. פרק זה שתחום בין הדפים הורודים מוקדשת לו, ויש בו כמו בציור ההולנדי, דיוקנאות וטבע דומם. למשל ציור של עובדיה יוסף בתור פרוטומה עשויה שוקולד (70% קקאו), ביבי ושרה מחובקים כמו עבודה של ג'ף קונס שמחבק את צ'צ'ולינה. כשציירתי את מארק צוקרברג בהקשר של דיקטטורים, לצד פוטין, ב-2011, חשבו שאני משוגע, היום כולם מבינים שמדובר בדיקטטור. הדיוקנאות שזורים בטבע דומם ״ישראלי״, שכולל סוכרזית, נס קפה, ואפלים, בייגלה, פלאפל. האובייקטים האלו ראויים להפוך לטבע דומם בעיני. לא צריך לשלב בהם כלי כסף וסרטנים ולובסטרים או כוסות מזכוכית מעוטרת. קראתי לפרק הזה בצידו האחד Royalty, ובצד השני Still Life &. זה הומאג׳ שלי לקיטש, אלמנט תרבותי חשוב ואהוב, ולכן הפרק תחום בורוד זוהר.

יש בספר תצלומים של אובייקטים, מעין פסלים שהם הכלאות, שאתה גם נותן להם שמות כמו דמויות. 

זה כל מיני חפצים שאני אוסף ומרכיב מהם משהו חדש, מעין מישחק. את ׳היפסטר׳ קיבלתי מתנה מחבר. זו היתה מנורת פלסטיק בצורת לוטוס מהודו, שעלתה כנראה שקל ועליה הוספתי חלק עליון של מטריושקה ושפם. אני מת על הדברים האלה. ׳אבותיי׳, הוא אובייקט שמורכב מגולגולת שגם קיבלתי מחבר, וכלי מקריסטל שהיה לנו בבית במולדובה. סבא של אבא היה נגר שהתמחה בבניית גגות של כנסיות מעץ במולדובה. הוא נתן לאבא שלי שלפני מספר שנים נתן לי את המקצוע שאותו בנה בעצמו. הוא הבסיס ב׳אבותיי׳. האובייקט ׳רד ביק׳, הוא הראשון שעשיתי. זה פינגווין שקניתי בארה״ב. יום אחד הייתי בליסבון והיו שם הילות מזהב, שהיו בעצם מתכת זולה צבועה. קניתי אחת, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. רק אחר כך הבנתי שהפינגווין הולך להפוך לקדוש.

 

אני יכול שעות להסתכל על דברים כאלה. ׳וילך אחר עיניו׳, עשוי ממכשיר שמרחיב נעליים - גם אותו אבא נתן לי. לתוכו חיברתי עיניים שקניתי באלי אקספרס. בעצם זה היה גלגול ראשון. העיניים הנוכחיות הן מושקעות יותר. אבל הכנסתי בספר גם תצלומים של אובייקטים שלא אני בניתי. למשל פסל שצילמתי במקדש בקיוטו, שמסמל בשבילי חיבור בין דימוי וצליל. נורא יפה איך שהדמות כמו מוציאה ומכניסה דמויות מהפה, כמו לחישה. זה ממחיש את הקשר בין חוויה של סאונד ודימוי. כמו מנטרה. זה גם מזכיר לי קומיקס.

מרגש עד כמה אתה לוקח את ההיבריד לקצה. עילית כתבה על זה בספר כך: ״גם בחילה לא תעזור לחיות בשלום עם ההשפלה חסרת הבושה של ביטול ההיררכיה שעשית פה״.

אני פשוט חושב שזו טעות לעשות השוואה בין מערב למזרח. הם שני דברים שנוכחים אחד לצד השני. אין טעם להשוות ולדרג בין סטייק לפשטידה, אפשר להנות משניהם. אני מסתכל על אמנות יפנית מהמאה ה 17 ורואה איך היא מתכתבת עם פופ ארט מהמאה ה 20. היברדיות זה לראות את נקודות ההשקה ולהבין שאין ״תרבות מתקדמת״. הכל חי ביחד, והאפשרות המרגשת היא להיות בכל העולמות.

לעשות ספר זה כמו… זה אובייקט מאוד מאוד מרוכז וכל כך אינטימי ובו זמנית אפשר להכניס אותו לתיק וללכת. איזה פלא!

 

את מי להזמין למעלעלת?

מיקי קרצמן הוציא עכשיו ספר שאני קורא, ׳עובד ארכיון׳ [הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020]. הצלם יעקוב ישראל הוציא עיתון עם עבודות שלו וטקסטים מאוד יפים, אני גם מאוד אוהב את הספרים של בועז אהרונוביץ'.

איפה משיגים את הספר? אפשר לכתוב לי למייל - ruvenkup@gmail.com

       אבותיי, אובייקט, באדיבות ראובן קופרמן.                                 מרק בורשט [מצולם ע״י שירז], באדיבות ראובן קופרמן. 

IMG_0645.jpg
My Ancestors 2017-2019 ready made collag