אני דוברת שבע שפות וכולן עברית | מורן שוב רובשוב
עורכת: נועה שקרג'י

כריכה קשה | 180 עמודים

הוצאה: מקום לשירה

יצא לאור: דצמבר 2021

ריאיון נערך: מאי 2022

​

[מעלעלת: ענת ברזילי]: שלום למורן שוב רובשוב. לפני שנשאל איך ספר נולד, אני רוצה להציג אותך לקוראות.ים, את אמנית, אוצרת, עורכת ספרים. מה עוד להוסיף להגדרה, משוררת, סופרת?

[מורן שוב רובשוב]: אני מעדיפה את המילים 'מחברת' או 'כותבת' כיוון שאלו מילים יותר יפות וחושיות. 'סופר' היא לא מילה חושית. לספור זו פעולה גסה. משהו שבני אדם עושים. זה לא דבר שיש ביקום, בטבע. לחבר, לעומת זאת, זו פעולה יפה.

 

******

שָּׁמַיִם לא מתחילים בשום מקום מסוים. דבר לא מתחיל. דבר לא נגמר.

אפשר להתחיל לִסְפּור, אבל מִסְפָּרים לא מתחילים, לִסְפּור זה משהו שעושים בני אדם.

​

[מתוך שער 6 – להבת שועלים. עמ' 79]

​

******

​

אנחנו נפגשות לכבוד צאת ספרך השני, "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית", שיצא לפני כמה חודשים. (ספרה הראשון, "משירי פהמי נורין", יצא ב 2020, בהוצאת הספרים העצמאית "תרסט"). זה אינו ספר אמנ.ית במובן הקלאסי שאנחנו מארחות ומזמינות כאן ב׳מעלעלת׳ לאורך השנתיים של המגזין. זה ספר שנכתב על ידי אמנית שעוסקת בספרים. הוא ארספואטי, ויותר מזאת, הוא עוסק ביסוד השקוף של מעשה הכתיבה השלם, והוא הכתיבה והקריאה. לרובנו, מזדמן להשתתף במעשה הכתיבה רק לאחר מעשה, כקוראות וקוראים, כאשר הקרדיט נשמר תמיד לסופרים והסופרות, ולא לקוראים הנאמנים, שקראו ושהצליחו לרדת לעומקם של דברים. נדמה כי הספר "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית" הוא כולו מחווה לקוראת מיומנת, אהובה וחכמה, שמפענח כל קידוד שמוטמן בשפה.

​

******

​

דברים שנרשמו בים (2) 

​

אֲנִי דּוֹבֶרֶת שֶׁבַע שָׂפוֹת וְכֻלָּן עִבְרִית. דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת בִּשְׁנָתִי, נֶאֱמָרִים בְּעִבְרִית; בַּשִּׁשִּׁית.

שְֹמֹאלי נִשְׁלַחַת אֶל עֵט, וְאֵלַי מַפְלִיגָה מַחְבֶּרֶת. בְּעֵינַי עֲצוּמוֹת הַמַּחְבֶּרֶת חַלּוֹן לְמַרְאוֹת מִשָּׁעָה אַחֶרֶת.

דְּיוֹ נִרְדָּם עַל נְיָר; נִרְדָּם וּמַסְפִּיג בּוֹ אֲגַם. סָדִין – שְׂפָתַי מַסְפִּיגוֹת. וְהִגָּיוֹן שֶׁנִּדְמָה בְּקוֹלִי – חָמַק בַּחֲרִיץ חֲצוֹת.

שְׁעַת שַׁחַר. שְׂפַת אֲגַם כֵּהֶה כָּחֹל. אֲנִי טוֹבֶלֶת לִמְשׁוֹת הַמִּלִּים. אֶלָּא שֶׁשָּׁקְעוּ לְפִי מִשְׁקָלָן הַסְּגֻלִּי, וְכָעֵת אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי רִאשׁוֹנָה, מִי אַחֲרוֹנָה. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת דָּבָר עַל תַּחְבִּיר הַשָּׂפָה.

 

אַהֲבַת מִלִּים אַהֲבָה.

 

[מתוך שער 1 – קול כּינורַי. עמ' 9]

​

******

​

זו אבחנה נהדרת, והיא קשורה לכותרת הספר, שלקוחה מתוך טקסט שמופיע בשער הפותח, ״קול כינוֹרַי״. אני מצהירה על הרצון שלי להיות דוברת שבע שפות ושכולן יהיו השפה העברית. אני אוהבת את העברית ולכן אני רוצה לשוב ולהשתמש ולכתוב בשפה ושיהיו בה שבע שפות. המצב שמישהו יקרא אותך הוא חסד. זה כמו שזה חסד להקשיב לאחר, למשל מישהו שמדבר בשפה אחרת. אבל כמה יוצא לנו לקרוא מישהו אחר? וכמה זה נכון שמישהו ירצה להעביר לנו את הדברים, ושנצליח לקרוא אותו. אני רוצה לארח את קוראיי במחשבות, בשאלות, בתובנות שלי. במובן הזה, הספר הוא ניסיון לדלות באמצעות שפה דברים חמקמקים. למשל, בטקסט ״דברים שנרשמו בים״, אני מתארת את עצמי כותבת במחברת במיטה עם עט פיילוט. כותבת, ונרדמת תוך כדי. לפעמים, בדיעבד, אני מגלה שרק חשבתי שכתבתי ולמעשה לא כתבתי, אלא שהנייר ספג את הדיו וכתם הדיו מכיל בתוכו מילים שניסו להיכתב. ניסו אך לא הצליחו.

​

כן, צריך להאמין שיש דברים שנקראים דרך הטקסט למרות שלא נכתבו בו. יש לא מעט רגעים כאלה בספר, הזייתיים משהו, בין ערות לשינה.

יום אחד הבנתי שהחלומות שלי מעסיקים אותי ושהם לא פחות מציאותיים מדברים אחרים. הם ואני ביחד, זה אנחנו. המציאות היא כל הדברים שאנחנו צריכים להתנהל בתוכם. היא כל מה שבתוכנו, שם אין קודש או חול. הכל חגיגי. זה לא אומר שאני לא עם שתי רגליים על הקרקע, אני והחלומות שלי ביחד. למשל: ״לפעמים מילה מתעוררת ממנוחת אחר הצהריים ומתיישבת כמו ילדון־תינוק באמצע המיטה. באור האחר שאל תוכו היא מתבהרת, נדמה לה שרק עכשיו נולדה.״

​

את מדברת אל העברית כאילו היא ישות, או דמות מסוימת. איפה התחילה האהבה שלך לשפה העברית?

מי שרגיש לשפה, מרגיש חוויות הקשורות למילים. אדם חושב בינו לבין עצמו דברים, ופתאום הוא פוגש מילה, כמו לפגוש מישהו בפעם הראשונה. הוא מבין את העומק שלה, אפילו שמילים הן מסמנות, הן שבלונות לדברים אחרים. פתאום אתה מבין את היופי שבהן. אני זוכרת שיום אחד הבנתי שקלישאות, שבדרך כלל אני נמנעת מהן, הן אמיתות עמוקות שפעם מישהו הבין וניסח. הבנתי שבקצה האמיתות האלו נוצרת קלישאה והיא נוחה ועל פני השטח. לפעמים אתה מבין משהו באופן עמוק ולמעשה במחשבתך התחברת לקלישאה מאוד ידועה.

​

​

******

​

מסופוטמיה אהובתי

​

פַּעַם מִלָּה הָיְתָה טֶבַע. כְּמוֹ פֶּרַח לִפְנֵי שֶׁתֻּרְבַּת.

מִלִּים גָּלְשׁוּ מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וְרִחֲפוּ כְּמוֹ זְרָעִים בְּתוֹךְ צֶמֶר עִם כִּוּוּן הָרוּחוֹת.

זֶה לֹא שֶׁמִּישֶׁהוּ נִיסַח אוֹתָן אוֹ קָרָא לָהֶן לָבוֹא. הֵן נוֹלְדוּ מִן הַקּוֹל וְהָיוּ לְעַצְמָן –

כְּמוֹ תְּנוּעָה: כְּמוֹ עַפְעַף נִפְקַח. כְּמוֹ כָּתֵף מוּבֶכֶת. כְּמוֹ טַעַם זוֹלֵג בַּמּוֹרָד. כְּמוֹ נְשִׁימָה.

מִלִּים פַּעַם הָיוּ נְהָרוֹת.

נוֹלְדוּ מִמַּיִם. מִצָּמָא. מִתְּשׁוּקָה. מִדְּמָעוֹת.

הוֹ מֵסוֹפּוֹטַמְיָה תֵּאֱבַת הַלָּשׁוֹן, הוֹ עֶרֶשׂ הַתַּרְבֻּיּוֹת –

תִּרְאִי מָה עָשִׁית, וּלְאָן מוֹלִיכוֹת הַשָּׁפוֹת.

הַיּוֹם בָּרְחוֹב הִדִּיפָה אִשָּׁה לְעוֹלָם אֶת הַבֹּשֶׂם שֶׁלָּהּ שֶׁהָיָה אֶפֶס טֶבַע, שֶׁכֹּל כּוּלוֹ תַּעֲשִׂיּוֹת.

הוֹ מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, לְכָל הָרוּחוֹת.

 

[מתוך שער 4 – מַהוּ שהיה? מתוך מחזור שירי נביאים וכיסופים. עמ' 37]

​

******

​

התשוקה בספר מופיעה כיסוד שמניע את הכתיבה. תשוקה למושא אהבה, נפש-כותבת תאומה אשר מתנהל איתה דיאלוג סוער דרך מחשבה ושפה. לעיתים הדיאלוג יהיה איתנו – הקוראים והקוראות, לעיתים עם דמות אחרת, נערצת ממש. במרווח הזה שבין המילים בספר שוכנים ארוס סוער שיש בין מי שזכו לנהל אהבה בתוך הכתיבה. כלומר, להיות מובנים למישהו בממלכת השפה.

זה סוד ולא סוד, שלפני כמה שנים הגיע לידיי הספר "המטאפיסיקה של הארוס" של אביאל רובשוב. מצאתי את עצמי ואת המחשבות שלי בו. ידעתי שאני חייבת להגיד לאביאל שקראתי את הספר, כך הכרתי את אליק, אהובי ובן זוגי ואב בתנו המשותפת, שנולדה השנה.

​

הספר כתוב כפרוזה לירית. מופיעים בו גם כמה סיפורים ומסות. הוא מורכב מטקסטים שנאספו לאורך שמונה שנים ובנוי מארבעה עשר שערים. זה המקום לשאול, איך ספר נולד?

הצטברו אצלי טקסטים שכתבתי משנת 2010 ועד 2018, ומשם נבעה המחשבה לאגד אותם לספר. יחד עם עורכת הספר נועה שקרג'י, סיננו וערכנו. תחילה חילקנו את הטקסטים לפי קטגוריות: מבט, מרחק, משפחה, אהבה, קשב, מוזיקה. שאלנו את עצמנו אלו חושים מניעים את הטקסטים. כך החלה מלאכת העריכה.

​

ואכן, הספר מביא את החושים לקדמת הבמה. אנחנו מרגישים, נוגעים בטקסטורות, מאזינים למוסיקה, נמצאים בזמן הווה ומטיילים אל העבר, לזיכרון טיול ילדות לבית הכנסת במושב גני עם המשפחה, ואז, עשרות שנים לאחר מכן, בשכונת נגה שביפו, אל מסע מתחת המיטה למציאת ספר אובד ובמקום זאת גילוי תלתלי אבק כאבק כוכבים. ושוב אל הוויית הכאן והעכשיו. בכל הדברים פואטיקה.

כל החושים חיים בו. טקסט הוא לא דבר של רק "כתבתי-הבנתי״. שפה היא אופפת כל. אנחנו חיים בעולם, חוגגים את כל החושים ומתקשרים אותם בשפה ובטקסט. זה סוג הכתיבה שלי. מה שאני אוהבת בפרוזה לירית ובפואטיקה בכלל, שללשון אין גבולות, כמו במציאות של חלום או כמו באנימציה, אפשר לעשות הכול. את יכולה להפוך בתנועת קו אחד משד למלאך, מבריון לפרח, אני אוהבת מטמורפוזות באנימציה וגם בכתיבה אפשר לעשות את זה.

​

בספר מופיעות הערות שוליים באופן ייחודי, שזורים בהן דימויים חזותיים בגודל בול; עבודות אמנות שלך ושל האמנים ישראל קבלה וגיא רז.

אני מאוד אוהבת הערות שוליים. סתם קוראים להן 'שוליים', הדברים הכתובים בהן לא פחות חשובים. נכון שיש היררכייה בין הערות השוליים לטקסט. אבל ההיררכייה הזו לא יכולה ולא צריכה לחסום את הערות השוליים מלזמן אותנו למרחב שלהם, ושם הן נפתחות לפנינו כמו חלונות למרחבים נוספים מלבד זה של הטקסט. וזו, כמובן, יכולה להיות הערה וקריצה למשהו שקיים בתוך הטקסט.

​

ובכל זאת, מדוע בחרת להביא דימויים שבדרך כלל ניתן להם מקום גדול, כדימויים בגודל בול? זו הכרעת עריכה מאוד לא שגרתית. 

התמונות בספר הזה, תצלומים שאני צילמתי, כמה שאני מחשיבה אותם, תפקידם כאן להיות רק חלון לצד הטקסט. הרף מחשבה נוסף, גילוי, אילוסטרציה, בּוּעת יופי.

​

היית מגדירה את הספר כאוטוביוגרפי?
זה לא ספר ביוגרפי, זו ביוגרפיה של ההגות שלי, ואני מרגישה שמי שרוצה להכיר אותי – שיקרא את הספר. אנחנו פוגשים אחד את השני וגם יכולים לאהוב אחד את השני אבל אף אחד לא מכיר את המחשבות שלנו. הייתי טוענת אפילו, שאנחנו לא מספיק מכירים אחד את השני. בכתיבה, אני קודם כל מדברת עם עצמי. המחשבה כמו גם החלום, הם קודם כל ביני לביני, אחר כך ביני לבין הכתוב, ולבסוף היא באה במגע עם הקוראים. אני משתפת במחשבות שלי וזה אושר גדול עבורי, לדעת ששיתפתי מחשבה. לפעמים אני יכולה לכתוב על עצמי דבר שלא היה ולא נברא, אך הוא היה ונברא בהרגשה. אני יכולה לתאר שהייתי ספנית על ספינה. אמנם לא הייתי, אבל מה שדמות הספנית מרגישה הוא בדיוק מה שאני הייתי מרגישה לו הייתי ספנית. הסיפון הוא המקום לתאר את הרגש המסוים הזה.

​

******

​

״היינו רק שנינו על הסיפון. מרבית היום הים היה עדין. שלושתנו היינו.

שיחקנו יחד, אכלנו יחד, הוא עזר לי לשייף את החרטום. ברחנו יחד ממים משפריצים. צחקנו, והוא אמר שהקול שלי מעיד ש... ולא השלים, והלך לקלף תפוחי אדמה. אני לא יודעת להסביר, אבל ברגע הזה חשתי שמשהו בו השתנה. מרחוק ראינו איך עוד מעט יצנח עלינו לילה. כשאתה על ספינה ושט, אינך יודע אם הספינה עוגנת אל תוך החושך או שהחושך מגיע גם כך אל הכל מלמעלה.״

​

[מתוך שער 9 – פעם בכל דלת עמד אדם. מתוך הסדרה: "היינו רק שנינו". עמ' 112]

​

******

​

זה קטע על מפגש שיש בו הרבה אינטימיות, אך ההבטחה שהיתה עשויה להיות לא מתממשת, ואז הלילה צונח.

הלילה תמיד צונח. זהו רגע של להיות נכון ופתוח לטבע, ולטבע הדברים, ואז קורה משהו שבבת אחת מוריד את המזג האינטימי. את לא יודעת מה בא אל מה. האם את בתנועה אל חוסר הפשר וחוסר המימוש, או שחוסר המימוש פשוט צונח עליך.

​

את דימויי הספר, כספינה בלב ים, אנחנו פוגשים בתחילת הספר וממשיכים איתו עד סופו.

אני מתייחסת לספרים כאל מקום שאפשר לצאת דרכו למסע. אני פותחת כפולת עמודים בספר, מגיעה לשורה מסוימת. אני מתעכבת עליה, ממשיכה ממנה והלאה וחוזרת. זו חוויה חזותית וחושית. כנוף שנפרס לפניי.

​

מורן שוב רובשוב - מתוך סדרת פורזצים מצולמים

​