סודהום | אן שימין

כריכה קשה | 17x23 ס״מ | 147 עמודים

הוצאה עצמית | שפה: אנגלית

יצא לאור: 2019

ראיון נערך: יוני 2021

[מעלעלת, שירז גרינבאום]: אז אנחנו עושות.ים את הראיון הזה ביחד, בגלל שבדיוק סיימתן.ם תערוכה משותפת [בובה ממוכנת, גלריה בינימין, אוצרות קרן זלץ], שבה הוצגו גם שני ספרי האמן.ית שלכן.ם. אז חשבתי שנתחיל עם האופן שבו הספרים והתערוכה קשורים, וזה יקח אותנו הלאה לאיך נולדו הספרים?

[אן שימין]: בתערוכה התמקדתי בדמות של אמי, שהיגרה מאיראן בתקופת המהפכה האיסלאמית ב 1979, ובשנות ה 80 הגיעה לישראל. בשלב מאוחר יותר היא חזרה בתשובה, היא נפרדה מהעבר החילוני שלה בצורה דרסטית, אימי היית צלמת היא שמרה את המצלמה שהיא קנתה באיראן ועם אותה המצלמה אני התחלתי לצלם. בעיניי, היא אישה נורא חזקה ומפותחת שהשאירה חלק חשוב מהזהות שלה נסתר ממני. גדלתי במאה שערים לאמא ואבא חרדים. יש לי אח ואחות תאומים, נולדתי כחלק משלישיה. בתערוכה הזאת זה היה הפעם הראשונה שהפנתי מבט ישיר כלפיי הקשר שלי עם אימי. הלכתי לבית הילדות שלי וחיפשתי שאריות מהעבר שלה, ומצאתי כמה תצלומים, שהפכו להיות כמו איזה קוד לפיתוח של התערוכה, באחד מהם למשל היא גזרה החוצה מהתמונה את הגוף שלה. בתהליך הזה ניסיתי להתקרב לאזורים המוסתרים והחסרים שבה וגם להתייחס למערכת היחסים שנוצר ביני לבינה כשיש ליקויים בסדרי גודל כאלו. 

אז התערוכה עסקה בעיקר בסיפור המשפחתי. גם בספר שלך יש תצלומים של אח שלך, אבל אי אפשר להגיד שהוא עוסק במשפחה, הוא יותר התבוננות שלך על הסביבה הקרובה, על גופים שמעניינים אותך, על מצבים שונים של אי-בינאריות מגדרית. יש נקודות השקה בין התערוכה והספר?

שניהם מתחילים מהצילום. הספר נולד מהצורך של הצילומים עצמם. יצאתי בשאלה בגיל 14, ותמיד יצרתי, ציירתי, כתבתי, ומגיל 16 צילמתי במצלמה של אמא שלי בפנימייה, שגרתי בה. הייתי לוחצת על הכפתור, בלי לדעת הרבה. פתאום היתה תמונה טובה. צילמתי במשך שנה בלי להבין מה אני עושה. היה לי טלפון נוקיה ולא היה לי אינטרנט. לאט התחלתי לצלם אנשים בסביבה שלי. בזמן לימודי אמנות בבצלאל לא הצגתי צילום סטילס, אלא רק עבודות וידאו, סאונד וציורים. צילום היה כלי הישרדותי, שלא קשור לאמנות, זה היה היומיום שלי. לקראת פרויקט גמר הבנתי שיש לי מסה מטורפת של צילומים, ששואלים שאלות על זהות ופוסט-טראומה. התערוכה כמו הספר, היא ניסיון לאחד את הפירוק - העבודות שיקפו את מה קורה לי. הספר היה ניסיון לייצר איחוי.

זה היה בזמן הלימודים עדיין נכון?

כן, לא ידעתי איך לעשות ספר, והתחלתי לחפש מעצב. הכל היה מאד כאוטי. אחרי חיפושים מתמשכים קרה השידוך ביני לבין גיא (בנאים). הרגשתי שאני יכולה לשחרר, שהוא מבין יותר טוב ממני מה לעשות. זה היה ממש תהליך של ריפוי. גם העבודה עם גיא וגם הבחירה של החומרים.

איך נגשתם.ן לעריכה?

[גיא בנאים]: אני אוהב להדפיס בקטן את כל החומרים, ולהתחיל לעשות חיבורים, ויזואליים ותוכניים. גם הגודל של הפורמט מכתיב המון. אן רצתה אינטימיות אז התחלנו עם פורמט קטן יותר, אחר כך הבנו שצריך לתת מקום לדמויות לנשום בתוכו. זה ספר בלי נרטיב, למרות שיש לו פרקים שצריך לגלות בדפדוף.

[אן]: כל מה שאני רציתי, גיא אמר ההיפך, ורק אחר כך הבנתי למה. הספר הוצג כחלק מפרויקט הגמר שלי.

מה שקושר את הדמויות בספר זה בעצם הקשר אלייך, בדומה לספר של גיא. שני הספרים עוסקים במגדר ובתהליכים של התאמה מגדרית. איך את בעצם בוחרת את המצולמים.ות?

[אן שימין]: זה דחף לגלות משהו, שרק המצלמה יכולה לחשוף. ביחס למגדר, בגלל שנולדתי עם תאום ותאומה, המקום של נשיות והזדהות שלי כאישה לא היה מובן מאליו. הרגשתי בין לבין כל החיים שלי. בחיפושים פגשתי א.נשים שעוברים את המסע הזה. המצלמה איפשרה לי להתקרב, לבחון את הגוף, לדבר על דברים בלי מילים. אני הרבה מצלמת את הטורסו, החזה, כתמה ויזואלית - הטורסו כפני שטח, שמגדיר אותנו בצורה מאד ראשונית.

אתן.ם בטח מכירות.ים את המאמר של סיוון רג'ואן שטאנג בספר של יעל מאירי [Doing Right by You], שנקרא ״בדידותו של הטורסו״. היא טוענת שם שהגוף הקווירי חותר תחת ׳הגוף הציוני׳, כפי שהתכונן כאן בתחילת המאה ה 20. מאירי עוסקת בהצלבות דימויים של צמחייה ונוף, לטורסו ושיער גוף. יש הרבה השקות ביניכן.ם. הספר שלך נפתח בדימויים של נוף, בלילה.

[אן שימין]: הספר מאד דחוס בטראומה, בפצעים של הגוף. הבחירה לפתוח בכפולות שיש בהן המון אוויר היה רעיון של גיא. ואז המעבר בין הנוף הפתוח, השמיים, לתוך האדמה והחנק, מצב של קיפאון ודחיסות. עניין אותי לחבר בין דמויות שלא נפגשו אף פעם. אבא שלי מתפלל בחוף שבו בילה כילד, ואז בחור דתל״ש מירושלים, שיצא בשאלה אבל עדיין נראה דתי. אני רואה קשר בין יציאה בשאלה כמעבר, לבין תהליך של התאמה מגדרית. יש משהו בשני התהליכים האלה שקשור למעטפת החיצונית, והאופן שבו היא מגדירה את החוויה הפנימית. הדת מבטלת את הגוף, עושה עליו החלטות, וגם מגדר ממשטר את הגוף באופנים, שחשוב לי להתנגד אליהם.

כן. והדמויות שאת מצלמת נורא יפה, גורמות לרצות להתקרב.

כן אבל יש בהן גם משהו מאד קשה, וזו נקודת מפגש. החוויה האסתטית יכולה לשמש להתנגדות וגם כקרש הצלה, היא דרך התמודדות. יש לי משיכה מאד גדולה לאסתטיקה גבוהה, ובבצלאל לא תמיד העריכו את הרצון להגיד משהו כואב דרך דימוי פאשניסטי. מבחינתי, חשוב לי שהעין תנוח על הדימוי, שיהיה בעל יכולת חדירה ולא ייצר רק התנגדות. אני רואה בדימויי טוב את היכולת להיות מחט שנכנסת מתחת לעור ללא פציעה. יעל בהקשר הזה נורא אמיצ.ה ביכולת שלו.ה, לא לפחד להראות משהו קשה לעיכול באופן ישיר. 

זה מעניין שאת אומרת את זה, כי לא כל הדימויים שלך ״קלים״ בכלל. נגיד הארנב המת בפתיחת הספר.

דווקא עליו א.נשים מסתכלים הרבה זמן. הוא כזה יפה, ו״פלאפי״, אבל הוא גם נשוך ומת. בכיתי עליו המון. אחותי עובדת במרפאה וטרינרית, ומידי פעם אני קופצת לשם לצלם גופות של חיות. הוא ננשך על ידי זכר אחר, ורצו להרדים אותו. יומיים וחצי ניסיתי להציל אותו, ובשעתיים שהצלחתי לישון הוא מת. 

שם של ספר של כמו סוד. במקרה הזה המילה ״סוד״ מופיעה בשם של הספר.

׳סודהום׳ – זה שילוב של סדום ו- Home.

ומה רואים-לא-רואים בדימוי שעל הכריכה?

[אן]: על הכריכה יש צילום מפרויקט האמצע בבצלאל. בשנה האחרונה ללימודים עסקתי בפרופיילינג פלילי, ובצורה אובססיבית ברוצחים שצילמו את קורבנותיהם. הסתכלתי על ווידויים, למשל של ג׳פרי דאהמר, ושמתי לב שהוא מתייחס לקורבנות בצורה ויזואלית. זה הוביל אותי לעשות חיבור בין שני סוגים של חדרי חושך: זה של פיתוח וצילום, לזה של חדר חושך במועדוני גייז. משם הגיעו צילומי החנק. עניין אותי לייצר את ה׳חור׳ בדו מימד. החור הוא לאקונה, טראומה. המצלמה שלי פועלת מתוך ה׳איד׳, היא סוג של איבר-דחף. היא נכנסת לדברים ודברים נכנסים אליה. 

​

השראות לספר? 

בשני הספרים שלנו, נפתחת סקלה, שמערערת על ההגדרות הקיימות, ושניהם מהדהדים אטמוספירה שנאן גולדין וולפגאנג טילמאנס פועלים בה.

​