אש זרה | גיא בנאים

כריכה רכה | 28x22 ס״מ | 164 עמודים

הוצאה עצמית | שפה: עברית

יצא לאור: 2018

ראיון נערך: יוני 2021

 

[מעלעלת, שירז גרינבאום]: איך ספר נולד?

[גיא בנאים]: הספר נולד מתוך מסע שהחלטתי לעשות בסביבה הקרובה עם מצלמה אנלוגית. לכל 16 הדמויות שמופיעות בספר, יש סיפור שקשור לדור ולסביבה שלי. זה מרקם מאד מסוים של א.נשים. רציתי לברוח מצילום שעוסק בי, אבל בסוף הרגשתי שהספר הוא גם סוג של פורטרט עצמי, ולכן מסתיים בדמות של אמא שלי בצעירותה. הספר מסתיים במבט של אבי עליה.

 

כשעלעלתי בו תהיתי מאיפה התמונות האלו לקוחות, כי הן מתחברות טוב ל- Feel האנלוגי, כלומר ברור שזה פילם צבע אבל הדימוי מדבר תקופה אחרת לגמרי. תסביר יותר על ההחלטה הזאת.

[גיא]: כל החיים שלי הייתי מוקף בדמויות עירומות כי אמא שלי פסלת. זה היה נראה לי מאד טבעי עד שהגיעו חברים הביתה, והיו במצב של הלם. תמיד היו מודלים עירום בבית, ופסלים של גברים ונשים עירומות.ים. אמא שלי נולדה במרוקו, ואבי נולד באשקלון כמה חודשים לאחר עלייתם של הוריו. לא היה שיח פתוח על הגוף, אבל היצירה של אמא היתה מאד פתוחה. כשהתחלתי לצלם, הבנתי שאני אתמקד בגופים.

 

בלימודים, התחלתי להסתכל באלבומי התמונות בבית, שאבא שלי צילם, ונחשפתי להמון צילומים, שמתארים את היחסים שלהם בצורה אינטימית. הייתי מאד מופתע, וגם מלא בהערכה לדבר הזה. חשוב לי לציין שהספר נעשה בתקופה שההורים שלי נפרדו בצורה מאד טרגית. באלבומים יש חיבורים מעניינים, למשל, רואים את החתונה שלהם בשנות ה-80, ואז את אמא שלי בהלבשה תחתונה. השארתי את הדפים כמו שהם, סרקתי והכנסתי לסוף הספר. הרבה פעמים א.נשים אומרים לי שהם בטעות התחילו לדפדף בו מהסוף, וזה גם מעניין ממש.

[אן]: כלומר שדמות האם מתחילה את הספר בעצם.

[גיא]: כן, יש בתמונות האלו כל כך הרבה תמימות ואושר. הרבה מהן צולמו במגורי אחיות בתל השומר, שם הם גרו באותה תקופה. פתאום ראיתי שהמבט של אבא על אמא שלי, משתלב פה כל כך אורגני. וגם העובדה שהיא הסכימה לדבר הזה ממש מהממת בעיניי. היא מגיעה ממשפחה דתית.

 

אז כמו ששאלתי את אן, מה הקשר בין התערוכה והספר?

[גיא]: התערוכה היתה סוג של המשך לספר. תומר שמופיעה בתערוכה, היא בחורה בת 21 מקיבוץ כפר בלום, שהכרתי דרך חברה טובה שלי. תומר בתהליך של התאמה מגדרית. אחרי תקופת היכרות שאלתי אותה אם אני יכול לצלם. נסעתי לצפון, והסתובבנו יום שלם בקיבוץ, בנופים שגדלה בהם. צילמתי אותה על גדות הירדן, הכרתי את כל המשפחה.

[אן]: אני ממש אוהבת שבצילום של תומר אין התעסקות ישירה בגוף. זה חכם בעיניי, כי יש בזה יחס כמעט רוחני, שעוסק בהתאמה מגדרית כחוויה קיומית. מה להוסיף, ומה להחסיר. מבחינתי זו היתה הצלחה של הסדרה הזאת של גיא.

[גיא]: כשדמיינתי את הצילומים לפני שהם קרו, נורא רציתי לקדש אותה כדמות. בסוף היום נכנסו לנהר, וזה היה רגע שהרגיש ממש קדוש. תומר אמרה בצילומים, שמבחינתה חובה שהמעבר שלה יגיע לקדמת הבמה, אבל בהתחלה לא הייתי בטוח שזה יהיה הסיפור. אני שמח שזה קרה. בתערוכה היה לנו רגע נורא מרגש, כשבאמצע השיחה שני ההורים שלה נכנסו, ודיברנו בצורה מאד פתוחה על תהליך שלה. הרגשתי שהתיעוד שירת שיח חשוב. המאבק הטרנסי מאד קרוב לליבי, בעיקר בגלל החברים.ות שלי. המהפך שקרה ביחס אל הקהילה ההומו-לסבית, קורה עכשיו ביחס לקהילה הטרנסית. וזה די מטורף שזה קורה בדור שלנו.

 

ספר קצת על עוד דמויות בספר.

[גיא]: כל המצולמות.ים הן.ם חברות.ים שלי מירושלים. יש חבר אחד עבר אירוע טראומטי, שהוא מתאר בכתב. חברה אחרת, היא פליטה, וביקשה להציג בספר את מכתב הבקשה לקבלת מעמד אזרחות בארץ. עם חברה אחרת עבדתי במסעדה בזמן הלימודים. יום אחד נסענו לים המלח והגענו לאזור הבולענים. נפצענו בדרך, שקענו, דיממנו, ודיברנו שעות. הגענו ללוקיישן מטורף, וצילמנו בחוף שלם מכוסה מלח.

יש סדרה מסוימת שתרצה להרחיב עליה?

סדרת הזיקוקים שזורה לאורך הספר וגם סוגרת אותו. התחבאתי בתוך שיחים בערב יום העצמאות, בגן העצמאות בירושלים. הרבה פעמים בצילום אני מנסה לייצר מסתורין, וגם בעריכה זה חשוב לי. הרבה מהצילומים הם צילומי נוף, ובמובן מסוים הם הכתיבו את הגודל של הספר. 

 

השדרה החשופה ממש מדגישה את החלקים של הספר.

כן, בתוך מעצב ספרים וצלם, היתה לי את הזכות לעשות את הספר בעצמי. אני מתעסק בפורמטים שונים, פנזינים, עיתונים, ספרים. הפרקים מחולקים לפי דמויות, למרות לפי סדר הצילומים אי אפשר לדעת מי זה מי, אלא אם עוברים.ות על תוכן העניינים באובססיביות. בתחילת הספר מופיעים השמות כרונולוגית.

 

שם של ספר הוא סוד, תספר לנו?

השם ׳אש זרה׳ מתייחס לסיפור תנכ״י על אהרון ובניו. הסיפור הוא שאלוהים שרף למוות את הבנים של אהרון, בגלל שהשתמשו באש זרה כדי להדליק אש בבית המקדש. יש כמה פרשנויות לסיפור הזה. אני בחרתי לחשוב, שהם הקדימו את זמנם והלכו נגד הזרם. הרגשתי שהדמויות בספר, עשו בחירות, שהיו יכולות להוביל לעונש. רובן.ם עדיין מתמודדות.ים עם ההשלכות של ההחלטות האלו.

 

שניכם.ן הזכרתן.ם את נאן גולדין בתור השראה גדולה. הספר שלך נפתח עם ציטוט שלה מתוך ראיון. נקריא אותו רגע: ״התשוקה שלי היא לשמר התרחשויות מחייהם של אנשים, להעניק להם את היופי והחוזר שאני רואה בהם. אני רוצה שאנשים בתמונותיי ינעצו מבט החזרה״.

[גיא]: מעולם לא התרגשתי מצילום כמו שהתרגשתי מגולדין, הצילום שלה ליווה אותי כל הלימודים. היא לימדה אותי שאינטימיות בצילום היא המפתח הכי גדול, שזה מתקשר ליכולת לדאוג אחד לשניה במובן של Care, אכפתיות הדדית.

[אן]: אני מרגישה שהיא פועלת מבפנים, ובדרך כאוטית מגדירה את החיים שלה כל פעם מחדש. זה פוגש אותי במקום של זהות היברידית. אצלי זה בכמה מובנים: אני חלק משלישיה, בת לאמא מהגרת, וחוזרת בשאלה. אני יודעת מה זה להיות שייכת לקהילה וגם מה זה לבד.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת? Saudade של שירי רוזנברג.

סודהום | אן שימין

כריכה קשה | 17x23 ס״מ | 147 עמודים

הוצאה עצמית | שפה: אנגלית

יצא לאור: 2019

ראיון נערך: יוני 2021

 

[מעלעלת, שירז גרינבאום]: אז אנחנו עושות.ים את הראיון הזה ביחד, בגלל שבדיוק סיימתן.ם תערוכה משותפת [בובה ממוכנת, גלריה בינימין, אוצרות קרן זלץ], שבה הוצגו גם שני ספרי האמן.ית שלכן.ם. אז חשבתי שנתחיל עם האופן שבו הספרים והתערוכה קשורים, וזה יקח אותנו הלאה לאיך נולדו הספרים?

[אן שימין]: בתערוכה התמקדתי בדמות של אמי, שהיגרה מאיראן בתקופת המהפכה האיסלאמית ב 1979, ובשנות ה 80 הגיעה לישראל. בשלב מאוחר יותר היא חזרה בתשובה, היא נפרדה מהעבר החילוני שלה בצורה דרסטית, אימי היית צלמת היא שמרה את המצלמה שהיא קנתה באיראן ועם אותה המצלמה אני התחלתי לצלם. בעיניי, היא אישה נורא חזקה ומפותחת שהשאירה חלק חשוב מהזהות שלה נסתר ממני. גדלתי במאה שערים לאמא ואבא חרדים. יש לי אח ואחות תאומים, נולדתי כחלק משלישיה. בתערוכה הזאת זה היה הפעם הראשונה שהפנתי מבט ישיר כלפיי הקשר שלי עם אימי. הלכתי לבית הילדות שלי וחיפשתי שאריות מהעבר שלה, ומצאתי כמה תצלומים, שהפכו להיות כמו איזה קוד לפיתוח של התערוכה, באחד מהם למשל היא גזרה החוצה מהתמונה את הגוף שלה. בתהליך הזה ניסיתי להתקרב לאזורים המוסתרים והחסרים שבה וגם להתייחס למערכת היחסים שנוצר ביני לבינה כשיש ליקויים בסדרי גודל כאלו. 

 

אז התערוכה עסקה בעיקר בסיפור המשפחתי. גם בספר שלך יש תצלומים של אח שלך, אבל אי אפשר להגיד שהוא עוסק במשפחה, הוא יותר התבוננות שלך על הסביבה הקרובה, על גופים שמעניינים אותך, על מצבים שונים של אי-בינאריות מגדרית. יש נקודות השקה בין התערוכה והספר?

שניהם מתחילים מהצילום. הספר נולד מהצורך של הצילומים עצמם. יצאתי בשאלה בגיל 14, ותמיד יצרתי, ציירתי, כתבתי, ומגיל 16 צילמתי במצלמה של אמא שלי בפנימייה, שגרתי בה. הייתי לוחצת על הכפתור, בלי לדעת הרבה. פתאום היתה תמונה טובה. צילמתי במשך שנה בלי להבין מה אני עושה. היה לי טלפון נוקיה ולא היה לי אינטרנט. לאט התחלתי לצלם אנשים בסביבה שלי. בזמן לימודי אמנות בבצלאל לא הצגתי צילום סטילס, אלא רק עבודות וידאו, סאונד וציורים. צילום היה כלי הישרדותי, שלא קשור לאמנות, זה היה היומיום שלי. לקראת פרויקט גמר הבנתי שיש לי מסה מטורפת של צילומים, ששואלים שאלות על זהות ופוסט-טראומה. התערוכה כמו הספר, היא ניסיון לאחד את הפירוק - העבודות שיקפו את מה קורה לי. הספר היה ניסיון לייצר איחוי.

 

זה היה בזמן הלימודים עדיין נכון?

כן, לא ידעתי איך לעשות ספר, והתחלתי לחפש מעצב. הכל היה מאד כאוטי. אחרי חיפושים מתמשכים קרה השידוך ביני לבין גיא (בנאים). הרגשתי שאני יכולה לשחרר, שהוא מבין יותר טוב ממני מה לעשות. זה היה ממש תהליך של ריפוי. גם העבודה עם גיא וגם הבחירה של החומרים.

 

איך נגשתם.ן לעריכה?

[גיא בנאים]: אני אוהב להדפיס בקטן את כל החומרים, ולהתחיל לעשות חיבורים, ויזואליים ותוכניים. גם הגודל של הפורמט מכתיב המון. אן רצתה אינטימיות אז התחלנו עם פורמט קטן יותר, אחר כך הבנו שצריך לתת מקום לדמויות לנשום בתוכו. זה ספר בלי נרטיב, למרות שיש לו פרקים שצריך לגלות בדפדוף.

[אן]: כל מה שאני רציתי, גיא אמר ההיפך, ורק אחר כך הבנתי למה. הספר הוצג כחלק מפרויקט הגמר שלי.

 

מה שקושר את הדמויות בספר זה בעצם הקשר אלייך, בדומה לספר של גיא. שני הספרים עוסקים במגדר ובתהליכים של התאמה מגדרית. איך את בעצם בוחרת את המצולמים.ות?

[אן שימין]: זה דחף לגלות משהו, שרק המצלמה יכולה לחשוף. ביחס למגדר, בגלל שנולדתי עם תאום ותאומה, המקום של נשיות והזדהות שלי כאישה לא היה מובן מאליו. הרגשתי בין לבין כל החיים שלי. בחיפושים פגשתי א.נשים שעוברים את המסע הזה. המצלמה איפשרה לי להתקרב, לבחון את הגוף, לדבר על דברים בלי מילים. אני הרבה מצלמת את הטורסו, החזה, כתמה ויזואלית - הטורסו כפני שטח, שמגדיר אותנו בצורה מאד ראשונית.

 

אתן.ם בטח מכירות.ים את המאמר של סיוון רג'ואן שטאנג בספר של יעל מאירי [Doing Right by You], שנקרא ״בדידותו של הטורסו״. היא טוענת שם שהגוף הקווירי חותר תחת ׳הגוף הציוני׳, כפי שהתכונן כאן בתחילת המאה ה 20. מאירי עוסקת בהצלבות דימויים של צמחייה ונוף, לטורסו ושיער גוף. יש הרבה השקות ביניכן.ם. הספר שלך נפתח בדימויים של נוף, בלילה.

[אן שימין]: הספר מאד דחוס בטראומה, בפצעים של הגוף. הבחירה לפתוח בכפולות שיש בהן המון אוויר היה רעיון של גיא. ואז המעבר בין הנוף הפתוח, השמיים, לתוך האדמה והחנק, מצב של קיפאון ודחיסות. עניין אותי לחבר בין דמויות שלא נפגשו אף פעם. אבא שלי מתפלל בחוף שבו בילה כילד, ואז בחור דתל״ש מירושלים, שיצא בשאלה אבל עדיין נראה דתי. אני רואה קשר בין יציאה בשאלה כמעבר, לבין תהליך של התאמה מגדרית. יש משהו בשני התהליכים האלה שקשור למעטפת החיצונית, והאופן שבו היא מגדירה את החוויה הפנימית. הדת מבטלת את הגוף, עושה עליו החלטות, וגם מגדר ממשטר את הגוף באופנים, שחשוב לי להתנגד אליהם.

 

כן. והדמויות שאת מצלמת נורא יפה, גורמות לרצות להתקרב.

כן אבל יש בהן גם משהו מאד קשה, וזו נקודת מפגש. החוויה האסתטית יכולה לשמש להתנגדות וגם כקרש הצלה, היא דרך התמודדות. יש לי משיכה מאד גדולה לאסתטיקה גבוהה, ובבצלאל לא תמיד העריכו את הרצון להגיד משהו כואב דרך דימוי פאשניסטי. מבחינתי, חשוב לי שהעין תנוח על הדימוי, שיהיה בעל יכולת חדירה ולא ייצר רק התנגדות. אני רואה בדימויי טוב את היכולת להיות מחט שנכנסת מתחת לעור ללא פציעה. יעל בהקשר הזה נורא אמיצ.ה ביכולת שלו.ה, לא לפחד להראות משהו קשה לעיכול באופן ישיר. 

 

זה מעניין שאת אומרת את זה, כי לא כל הדימויים שלך ״קלים״ בכלל. נגיד הארנב המת בפתיחת הספר.

דווקא עליו א.נשים מסתכלים הרבה זמן. הוא כזה יפה, ו״פלאפי״, אבל הוא גם נשוך ומת. בכיתי עליו המון. אחותי עובדת במרפאה וטרינרית, ומידי פעם אני קופצת לשם לצלם גופות של חיות. הוא ננשך על ידי זכר אחר, ורצו להרדים אותו. יומיים וחצי ניסיתי להציל אותו, ובשעתיים שהצלחתי לישון הוא מת. 

 

שם של ספר של כמו סוד. במקרה הזה המילה ״סוד״ מופיעה בשם של הספר.

׳סודהום׳ – זה שילוב של סדום ו- Home.

 

ומה רואים-לא-רואים בדימוי שעל הכריכה?

[אן]: על הכריכה יש צילום מפרויקט האמצע בבצלאל. בשנה האחרונה ללימודים עסקתי בפרופיילינג פלילי, ובצורה אובססיבית ברוצחים שצילמו את קורבנותיהם. הסתכלתי על ווידויים, למשל של ג׳פרי דאהמר, ושמתי לב שהוא מתייחס לקורבנות בצורה ויזואלית. זה הוביל אותי לעשות חיבור בין שני סוגים של חדרי חושך: זה של פיתוח וצילום, לזה של חדר חושך במועדוני גייז. משם הגיעו צילומי החנק. עניין אותי לייצר את ה׳חור׳ בדו מימד. החור הוא לאקונה, טראומה. המצלמה שלי פועלת מתוך ה׳איד׳, היא סוג של איבר-דחף. היא נכנסת לדברים ודברים נכנסים אליה. 

השראות לספר? 

בשני הספרים שלנו, נפתחת סקלה, שמערערת על ההגדרות הקיימות, ושניהם מהדהדים אטמוספירה שנאן גולדין וולפגאנג טילמאנס פועלים בה.