קליפס | גליה פסטרנק

עיצוב גרפי: תרזה בן פורת

39 עמודים | 16x10.5 ס״מ | כריכה קשה

שפות: עברית, אנגלית | הוצאה עצמית

תמיכה: מוזיאון חיפה לאמנות, הקרן לאמנים צעירים ע״ש שפרה טורצקי

וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב. 

יצא לאור: 2008 

[מעלעלת: קמיע סמית]: כיצד נולד הספר?

 הספר ליווה את התערוכה ״פעמון״, שנאצרה על ידי טל יחס והוצגה במוזיאון חיפה לאמנות ב-2008. העבודה על הספר החלה למעשה שנה קודם לכן, ב-2007, כשטל הגיעה לסטודיו וראתה את הרישומים הללו. אלה ציורים שעשיתי מהדמיון ומהזיכרון. פיתחתי בתקופה ההיא התמכרות לא בריאה לתמונות שצילמתי. ציירתי רק מתוך התבוננות במשהו קיים. לא ציירתי מהראש והרגש. זו הייתה חוליה שחסרה לי מאוד. חשתי שעולם שלם מחכה להתפרץ, והוא לא יוצא בגלל שמשהו במנגנון העבודה שלי היה תקוע. התחלתי לצייר פרנויות, זכרונות וחלומות, שלא הייתה להם קומפוזיציה ידועה מראש. זה מקום רגשי, צריך לפנות לו את הדרך. את מתפנה, והדברים יוצאים וככל שהם יוצאים נהיה לך ברור יותר סביב מה את בעצם עובדת. בהתחלה, כמו בכל טיפול רגשי שאדם עובר, עולות טראומות, צמתים, רגעי מפתח בחיים. החופש מאפשר להציץ למקומות שאין רשות להכנס אליהם בדרך כלל. 

 

לאן בעצם הצלחת להיכנס? 

הציור איפשר לי גישה למקומות שלא ידעתי עליהם. זה החל ב״קליפס״ והמשיך ב״רומנטיקה,״ ספר של סיפורים מצוירים שראה אור ב-2014. למשל, סקרנה אותי תמיד הדינמיקה בין זנאי לזונה. רציתי להבין איך דבר כזה קורה, אז שלחתי את עצמי לשם. ניסיתי לדמיין ממקום לא שיפוטי איך זה מתרחש. או למשל, לאמא שלי היה חבר טוב, פסנתרן שנרצח בבריסל. אלה חוויות שלא חוויתי, אך הציור איפשר לי לבקר בהן - בהתחלה זה הופיע כפריים אחד, אחר כך הדבר ביקש להיות סיפור. הציורים של הזנאי והפסנתרן מבריסל, הם סיפורים אמיתיים שאני מכירה, אבל הגיעו גם סיפורים נוספים. ״מקרים״ רבים שלא הכרתי. הספר ״קליפס״, ובאנגלית Clips, כשמו כן הוא - מתאר רגעים, מקטעים, שברירי חוויות. 

 

איך התהליך הזה השפיע על הציור עצמו? 

אני בת לדור שלישי של אמניות - סבתי, רחל אהרונוב, הייתה אמנית קרמיקה מטורונטו ואימי, אביבה פסטרנק, היא ציירת היפר-ראליסטית. בשנת 2000 למדתי ציור ורישום באקול דה בוזאר, פאריס. המשכתי ללימודי תואר ראשון ושני במחלקה לאמנות בבצלאל ובסלייד בלונדון. למדתי גם אצל הרבה מורי אמנות. בסטודיו הקודם שלי, בשכונת לוינסקי בתל-אביב, היה לי חדר נפרד לציור וחדר לרישום. הייתה דיכוטומיה מבחינתי בין השניים. בחדר הציור היה את הקנווס ונדרשה התנהגות והתכווננות מסוימת, וחדר הרישום היה החלק כיפי של העבודה, שבו אני חוגגת, בו אני בחופש והכל יפה, מתרוקן. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת ליצור מפגש בין שניהם, באופן שירתמו זה לזה. ניסיתי לקחת את הטקטיקה הרישומית שלי לתוך הציור, להיות הרפורטרית המטופשת הזאת על קנווס. יצאו מין ציורי זיכרון פרועים, מתוקים וקלים, שהוצגו בתערוכה ״טרופית״. אלה היו מעין עבודות בחופשה. הספר ״קליפס״ כולל עבודות על נייר,

מ 2006-2008, שבהן ציירתי יותר ויותר בחופשיות. לכל רישום בספר יש סיפור. 

 

את גם כותבת. היכן הכתיבה נכנסת? מתי היא החלה?

אני כותבת תמיד. הכל פה יומנים, הסטודיו והבית שלי גדושים בהם. התחלתי לפרסם את הכתיבה שלי במסגרת בלוג ב-2010. הייתה לי באותה השנה תערוכה בגלריה נגא, ״הרפתקאות ליליאן״. גליה יהב באה לתערוכה וכתבה בטיימאאוט ביקורת, שביאסה והעליבה אותי. בעקבות הביקורת הזו, שבמבט לאחור לא הייתה כזאת מעפנה, נולד הבלוג. אני כבר לא מפרסמת בו, אבל הוא עדיין קיים. קוראים לו ״חולצה להחלפה.״ 

 

אף פעם לא חשבתי להודות על כך לגליה, אבל הדבר הזה קרה בזכותה. הייתי במקום רוחני לא מפותח וכאוב, עם רגשות קשים כלפי עולם האמנות וכלפי החיים בכלל. סבלתי מאוד. הייתי בת 32 ואומללה. הגשתי לפרסים, ובכל פעם שלא הייתי זוכה, הייתי בדיכאון לשלושה ימים. כל ההתנהלות בעולם הזה הייתה לי כבדה וקשה. אני באה ממשפחה של אנשים שלא מבקשים עזרה מאף אחד, והייתי מאד לבד. בבלוג התחלתי ליצור רישומים ולתאר את החיים שלי, על כל חיסול החשבונות. בתחילת הבלוג הקפדתי על טהרת הרישום והכתיבה ביד, ובהמשך התחלתי להקליד ולכתוב סיפורים. הבלוג היה פעיל עד לפני חצי שנה, והוא מקפל בתוכו עשר שנים. איתו, התחזק האלמנט של דיווח ורישומיות בעבודה שלי. כשעברתי עם המשפחה מתל אביב לגבעתיים, לסטודיו הנוכחי שהוא חלל אחד, שני החדרים התחברו ביחד. 

 

מהו היחס בין כתיבה לציור בעבודות שלך?  

אני אוהבת סיפורים מצוירים. בגלל שלא למדתי כתיבה בצורה מסודרת, אז יש לי תחושה של נכות סמויה. אני אוהבת לדעת על מה אני מדברת, לא לעשות סתם ולא לבזבז נייר בעולם הזה. למדתי אמנות פלסטית ואני יודעת בדיוק מה אני עושה בה, וכשאני כותבת או יוצרת קומיקס, אני פועלת לפי האינטואיציה. עם זאת, אני לא אלך ללמוד כתיבה. אני מכוונת לכתוב, כמו שאני מציירת. הרי את יודעת משהו בעולם הזה, והידע הזה נכון וישים לגבי כל כך הרבה נושאים. אני כותבת את הדברים כמו שהם. כמו נתח בשר על השולחן של הקצב. אני טבעונית, כן? 

 

בספר מופיעים להגדרתך, ציורי זיכרון. תוכלי בבקשה לתאר כמה מהם?

אבא שלי הוא מוזיקאי, נגן טרומבון בפילהרמונית, שכעת יצא לפנסיה. כשהייתי ילדה היה נהוג שילדים חמודים, לבושים יפה, מביאים זר פרחים לסולנית בסוף הקונצרט. הזמינו אותי להיות אחת מהילדות האלה. בשלב מחיאות הכפיים הסבירו לי, שאני אמורה להביא פרחים לכנרת. עליתי לבמה, הסתכלתי על שתי הנגניות שהיו עליה, וראיתי שלפסנתרנית, שרק ליוותה את הכנרת בנגינה, יש שמלה יפה יותר. החלטתי שהפרחים מגיעים לה. באתי ונתתי לה את הפרחים. עמדתי מולן, הסולנית הסתכלה עליי והתחילה להחליף צבעים, כל הקהל באולם היכל התרבות צעק ״לא!״, משום שהייתי אמורה לתת אותם לה. כל כך נבהלתי, שקהל שלם צועק שאני טועה. תמיד בטחתי באינטואיציות שלי. תחושת הבטן שלי אמרה: הפסנתרנית צריכה לקבל את הפרחים, ולא הכנרת. הנחתי את הזר וברחתי מהבמה. יותר לא לקחו אותי לתפקיד. הייתי בת שש. 

 

רישום אחר נקרא ״בדרך לשיעור כינור״. כשהייתי ילדה, אמא שלי גררה אותי במשך ארבע שנים לגבעתיים כדי ללמוד כינור. באחת הפעמים שנסענו לשיעור, נכנס אוטובוס במכונית שלנו מאחור. הציור צויר מנקודת המבט של אמא שלי, שבו היא יושבת בקדמת המכונית ומתבוננת עליי במושב האחורי. רואים מאחורי ראשי את האוטובוס המתקרב, את השניה שלפני התאונה. אמא שלי מופיעה בהרבה עבודות, באחת מהן ציירתי אותה לצד צייר שהיא למדה אצלו בירושלים. דמיינתי שהיה ביניהם רומן. בציורים אחרים אני חוזרת לכל מיני מקומות אפלים, מדכאים, לפנטזיות, למחוזות אבסורדיים. 

 

מדוע בחרת במידות קטנות לספר? הוא כגודל כף יד. מה עמד מאחורי הבחירה העיצובית הזו?

רציתי לעשות ספר, שאפשר לקחת אותו בכיס. הוא קצת כמו ממתק. הרגשתי שהרבה יותר בטוח לעבודות האלה, שהרגישו לי אז מאד חושפניות, להופיע בפורמט שהוא אינטימי. שדרת הספר היא ורודה, על הכריכה הפנימית, הפורזץ, מופיעים קווים ורודים, וגם עמוד השער הוא ורוד. 

 

למה ורוד? 

חיפשתי צבע גוף. אני אוהבת ורוד גוף. אני רוצה שתבטחי בי. אני מרגישה שאחת המוטיבציות שלי כאמנית היא ליצור אמון ביני לבין הצופים. ורוד יכול לעשות את זה. הוא מופיע גם בספר אחר שלי, ״יחד נביט על העולם באותו האופן,״ שמאגד ציורים מהשנים 2004-2018. 

 

יש הרבה הומור בעבודות שלך, למשל בדרך שאת מייצגת את יחסי הכוחות בשדה האמנות.

האמנות היא אינסטרומנט, שאני מתייחסת אליו בשיא הרצינות, אבל מצד שני אני קצת מסתלבטת עליו. אני מלאה ביראת כבוד וקדושה למדיום, לעולם הזה ולכל הדמויות שחינכו אותי והביאו אותי לרגע זה, ועם זאת אני בועטת להם בפרצוף ומפליצה אחר כך גם. אחת הדרכים להתמודד כשפחדתי לפשל או כשהרגשתי לא בנוח, הייתה לנסות לפענח וללעוס את העניין, שלמכור אמנות זה עסק פתלתל. ברגע שנכנס כסף למשוואה, משהו בדופק שלי נחלש, אני לא דוברת את השפה הזאת. אני כבר לא מיוצגת על ידי גלריה, חייבת חופש. אני לא יכולה שיבואו אנשים ויגידו לי מתי ואיך לעבוד. אני מתפרנסת מהוראה באופן קבוע, והציורים הם בונוס. לימדתי בבצלאל, במנשר לאמנות, בתלמה ילין, וכיום בבית ספר לאמנויות. בשנה שעברה לימדתי כיתת חינוך מיוחד והם פשוט יהלומים על הצלחת. ללמד את התלמידים הללו היה כמו חוויה של שכינה, חוויה עוצמתית מאד. 

 

בקשר לחוויה הזו של הוראת האמנות, הצגתי השנה בגלריה מאיה בתל-אביב את התערוכה ׳המורה לציור׳. בטקסט שלה כתבתי: ״כבת ונכדה של מורות לציור, היא נולדה לתוך הגזירה הזו. מי שנולדה עם מכחול בפה, מוטב שתעביר את המתנות שלה הלאה ותעשה לביתה. ׳את לא תתפרנסי מלמכור׳, הבטיחו לה האמהות. הנבואה התגשמה.״

 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

ספר האמנית של טליה קינן. אני מעריכה את האופן שבו היא ניגשת בעבודות שלה לעיקר. זה עובר בספר שלה. גם אני שואפת לגשת לעיקר. זה ספר נפלא, אחד מהטובים ביותר. היא אמנית שאני כל כך מאמינה לה. מקום מיוחד שמור עבורי גם לספרי האמניות של מאירה שמש המהממת ושל אלימה ריטה ז״ל - איזו אישה ואיזו צניעות.

היכן משיגים? בכתובת הדוא״ל galiapasternak@gmail.com

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.