ETTYSTZ REABD | אתי שוורץ ורע בן-דוד

24x18 ס״מ | כריכה קשה | 75 עמודים

מעצב: גיא שגיא | עורכת: טלי כהן גרבוז

טקסטים: טלי כהן גרבוז, מאיר ויגודר

שפות: עברית, אנגלית | מהדורה של 100 עותקים

יצא לאור: 2014 | ראיון נערך: ינואר 2021

 

[מעלעלת: שירז גרינבאום]: אז אני יודעת ששמעת את השיחה עם אתי, האזנת מהצד! 

[רע בן דוד]: האמת שלא הקשבתי, הייתי מרוכז בהדפסות, אבל אני לא בטוח שאני יכול לענות על השאלות, כי אני לא מהמדברים כל כך. 

 

נראה לי שיהיה בסדר. אולי נתחיל מהסוף, איך אתה רואה את הספר היום?

הוא היה כמו ניסוי. בגלל שהאינסטגרם התחיל אז, זרמנו עם הרעיון של לצלם בטלפון. עכשיו כשאני חושב על זה, הספר בנוי Back to Back, ובאמת קצת הלכנו גב אל גב, לא במובן של דו-קרב, אלא כתנועה שלנו בעולם. וכשסתובבנו הראנו אחד לשניה את מה שצילמנו. בחלק שלי בספר, יש ערבוב של תצלומים מהאייפון ותצלומים מההאסלבלאד. כשאני מסתכל על הספר עכשיו, אני לא הכי מרוצה ממנו. 

 

למה?

העירבוב של תצלומים בפילם ומהטלפון, למרות הדימיון ביניהם, פחות עובד לי. באופן כללי, הייתי רוצה שיהיו לי יותר תצלומים לדבר עליהם. בשמונה שנים שחלפו מאז הספר, הקושי לצלם רק החריף בגלל העבודה בבית המלאכה. יש לי אבן ענקית על הראש, ואני לא יכול להתרומם רגע כדי לעשות משהו אחר. אני יכול לצאת לצלם ׳פעם ב׳. הייתי רוצה שיהיה ספר שמראה את העבודות היותר רציניות שלי.

 

איך התחלת לצלם?

סבא שלי נתן לי מצלמה שהייתי בן שמונה, מצלמת זורקי 4, שזו 35 מ״מ, ידנית בלי מד אור. צילמתי איתו עד גיל 18. זה היה זמן מיוחד, רק שלנו. הוא לימד אותי יכולות טכניות טובות. הוא בעצמו צילם מגיל מאד צעיר. יש לו צילומים מתקופת הפלמ״ח, כשהיה בן 15. זה היה התחביב שלו, ונראה שבאתי לו טוב, הייתי חבר למסע שלו. לא היו לנו ״נושאים״, וגם לא שאלתי את השאלות האלה אז. לא ידעתי שהן קיימות. לא התעניינתי בצלמים אחרים, בסוגי צילום, לא ידעתי הרבה על אמנות. גם בצבא עסקתי בצילום. אחרי שהשתחררתי, התחלתי ללמוד במחלקה לצילום במכללה האקדמית הדסה, ואז קיבלתי בום רציני. פתאום יש היסטוריה. עד אז, הייתי בטוח שיש רק צלמי אופנה וצלמי אוכל. הייתי בן 20 פלוס, לא תגידי בן חמש. 

 

עכשיו כשאתה בעצם מכיר ועובד עם פחות או יותר ׳כולם.ן׳ בשדה הצילום והאמנות, זו סגירת מעגל? 

האמת שכן. נוצר איזה פער בין החוויה הראשונית הזאת של הצילום, ודברים חדשים שהכרתי בלימודים ומאז שפתחתי את בית המלאכה. כבר מהשנה הראשונה בלימודים, היה לי קשה לחזור לצלם עם סבא שלי, כי נוצר דיסאוננס. פתאום עינינו אותי דברים אחרים. איתו היה עניין מאד טכני, להשתמש בעדשה הנכונה, צמצם, פוקוס. לא דיברנו על למה מצלמים. וזה כמו לתת לילד פסנתר לא מכוון. את כל היום מנגנת פסנתר, ולא יודעת שיש עוד מיליון אקורדים שאפשר להפיק מהכלי, שאת כביכול מכירה. 

 

היית אומר שיש לך איזו נוסטלגיה לתקופה ההיא?

נוסטלגיה היא בהחלט נושא מורכב אצלי, מילה בעייתית. הרבה מהצילומים שלי נראים לא מפה, וגם נראים מ׳פעם׳. אני לא נמצא הרבה בחו״ל בשביל להשוות, אבל זה פידבק שאני מקבל הרבה. אולי טבוע בי איזה מבט של בן אדם אחר, לא שלי כל כך. אני לא תמיד בטוח מה אני מצלם או ל׳מה׳ אני מתגעגע ולאן. זה כאילו אני מצלם במקומות שלא הייתי בהם, ולא ראיתי אותם, למרות שכן. יש זרות וגעגוע שמשתמרים במבט בו-זמנית. כך או כך. קצת מוזר.

 

מעניין כי זה מתחבר מאד לספר. האינסטגרם הפך את כולםן לנוסטלגיים, בטח בהתחלה, עם הפילטרים שהיו אז, פתאום העולם נראה כולו ב׳סבנטיז׳. 

כן, בזמנו הפילטרים היו סטייל פולארויד. בשבילי אינסטגרם הוא ההמצאה של הצילום 2.0, והיום כשמוצגים בו דימויים שצולמו בכל סוגי המצלמות, זה מדגיש שמה שחשוב זו החוויה. זה מתקשר לי לאופן שבו התחלתי, הטקס של ׳לצאת לצלם׳. למשל עם סבא שלי, אני מסתכל עכשיו על מה שצילמנו אז וזה לא מעניין, אבל החויה היתה חשובה.

 

אתה אומר בעצם שיש איזה געגוע לחוויה ההיא? שצילום היה חוויה משותפת, והיום הוא חוויה של ׳לבד׳? 

כשהתחלתי ללמוד, באמת פתאום נסעתי להסתובב לבד, וזה הביא תוצאות אחרות. התחלתי לצלם ליד הבית שגדלתי בו, כמו כל סטודנט שנה א׳. מהר מאד שמתי לב שיש לי עניין עם מכוניות ישנות, ודברים ישנים בכלל. אולי זה קשור לאבא שלי, שיש לו שברולט ישנה. אבל למרות שעשיתי דרך, אני עדיין מגיב ב׳רפלקס׳ דומה לאותם דברים, אותו מבט שהיה שם בעצם תמיד, רק הפכתי אותו ליותר רגיש. אולי אפשר להגיד שהספר עם אתי, הוא מעין חזרה לחוויה הזאת של לצלם ׳גב אל גב׳, רק שעם הנייד יש יותר חופש. הצילום הפך יותר ״מאולתר״, פחות ״קלאסי״.

 

איך היה תהליך העבודה המשותף? 

אתי כל כך הרבה יותר טובה ממני בעריכה, אז היא החליטה הכל. היא בחרה, אמרה מה ליד מה. אני רק ידעתי להגיד איזה גוון של נייר, והיה ברור שהוא צריך להיות חמים. 

 

הדפסתם בדפוס דיגיטלי נכון?

רע: בגלל שכמות העותקים לא היתה גדולה, הדפסנו את זה במדפסת אינדיגו. זה היה לא כל כך מוצלח, כי בכל יום הדפסה היתה התוצאה אחרת. אי אפשר לכייל.

 

זה מתקשר למהלך של הספר, המעבר לצילום לדיגיטלי.

כן.

 

איזה דברים אתה מעלה היום לאינסטגרם?

אני כבר בקושי מעלה. בוא נראה מה היתה התמונה האחרונה ששמתי באינסטגרם. אוקי, את התמונה האחרונה העלתי לפני שלושה חודשים.

 

מה מופיע בה?ֿ

אמא שלי. 

 

אתה יוצא לצלם בזמן הקורונה?

אני יותר נאבק בעובדה שאני ״צריך״, ומתי אצליח לצאת לצלם, מאשר מצלם בפועל. גם בתקופת הקורונה, זה לא פשוט לשמור על העסק עובד, וכל האנרגיות שלי מופנות לזה. גם עכשיו לקחתי אתגר חדש: לצלם במצלמה 11 x 14 אינץ׳, מצלמה עם אקורדיון. וזה עוד יותר מקשה על הסיפור. אין נתיבים פשוטים, אני כל הזמן מסתבך עוד יותר. כמה זמן אני מבזבז על לסחוב את הדבר הזה, אין לך מושג.

 

אז למה אתה עושה את זה?

תמיד רציתי לצלם בה, אז אני מנסה. לא בטוח שזה מה שמתאים לי. לפעמים אני אומר לעצמי, שאני כבר מחכה שאשתעמם, כדי לעבור למצלמה הבאה. אבל זה עוד לא קרה.

 

לעשות ספר זה כמו… זה כמו להדפיס תערוכה.

איזה ספר להזמין ל׳מעלעלת׳? את ״בעז נוימן / שבעה חיבורים בעקבות אמנות״, שבו מופיעים תצלומים של צבי גסטון איצקוביץ׳.

 

ETTYSTZ REABD | אתי שוורץ ורע בן-דוד

24x18 ס״מ | כריכה קשה | 75 עמודים

מעצב: גיא שגיא | עורכת: טלי כהן גרבוז

טקסטים: טלי כהן גרבוז, מאיר ויגודר

שפות: עברית, אנגלית | מהדורה של 100 עותקים

יצא לאור: 2014 | ראיון נערך: ינואר 2021

 

[מעלעלת - שירז גרינבאום]: הספר מורכב משני חלקים,  נפרדים אבל כרוכים זה בזה. זו אנלוגיה מתבקשת לאופן הפעולה שלכם: אתם גם עובדים ב׳בית המלאכה לצילום: רע׳, אוצרים ומציגים ביחד. החלטתי לראיין אתכם בנפרד. איך ספר נולד?

[אתי שוורץ]: הרעיון היה של טלי כהן גרבוז, שהיתה אז אוצרת של הגלריה בטבעון והזמינה אותנו לעשות תערוכה. היא היתה הראשונה שהגיבה לאינסטגרם שלי ושל רע, ממש בהתחלה של הפלטפורמה. עניין אותה לעשות תערוכה עם תצלומים רק מהאייפון. היא הדגישה שלא משנה באיזו מצלמה מצלמים, מה שחשוב זו המשמעת הצילומית, וביקשה להראות שהאיכויות והעקבות של המשמעת הזו מקבלות ביטוי בכל סוג של מצלמה. היא גם כתבה את הטקסט, השיגה תקציב. אז הספר נולד בגללה. 

 

זה היה נורא חדש אז, האינסטגרם. איך הרגשת עם המעבר מהפיד לחלל תצוגה?

היו הרבה חששות בלהראות תצלומים מהטלפון. לא שאני מצלמת בפורמטים גדולים בהכרח, אבל האינסטגרם היה באמת חדש כאן. אני זוכרת את יעל בורשטיין באה להראות לי את האפליקציה, בסטודיו הראשון שלנו בלילנבלום. ישר אני ורע הורדנו אותה. האייפון החזיר לי את הצילום שהייתי עושה פעם, צילום כתגובה רפלקסיבית.

 

דיברתי עם טלי על זה אז, שהאייפון האריך לי את היום, פתאום היו לי 24 שעות של ׳רגעים לצילום׳, לעומת המשמעת הצילומית של ׳לצאת במיוחד לצלם׳. פתאום אפשר היה לצלם בכל מצב, והדימוי נקלט. אני עובדת ימים ארוכים, וחוזרת הביתה מאוחר, בגלל זה יש בספר הרבה צילומי לילה. אז ציר הזמן נמתח, וטלי הרגישה את הדבר הזה, אצל שנינו.

 

זה מעניין כי אצל רע, למרות שהתצלומים באייפון, הרוב נראה שהוא מצלם במצלמת 4/5. 

גם טלי אמרה את זה, וזו מתקשר לטענה העקרונית שלה. התצלום הוא תוצר של הפוזיציה של הצלמ.ת, וזה משהו שהיה נראה לה ראוי לעסוק בו. טלי רצתה קטלוג לתערוכה, ולי היה ברור שהמעצב גיא שגיא יעצב אותו. הוא זה שהציע את המימד הדואלי, שני ספרים הפוכים ומחוברים, לייצר חיבור מאולץ שירגיש שלם. יחיד ויחיד, ולא זוגי. זה גם קצת מוזר, כי החיבור בינינו קשור לזה שאנחנו עובדים ביחד, אבל העבודה היא כל כך חלק מהחיים, שזה פשוט נהיה ככה. זה לא שאנחנו הולכים לצלם, אנחנו פשוט כל הזמן ביחד. גם כשעדיקא הציע לאצור לנו תערוכה, הוא התמקד בדימיון והשונות בינינו [Placements, גלריה עינגא, 2011].

 

לגבי התערוכה, הדימויים הוצגו כמו בספר? והאם זה ספר או קטלוג בעצם?

לי זה מרגיש ספר ולא קטלוג, כי הוא ממש אובייקט בפני עצמו, שבוחן את הדימוי הריבועי ואיך הוא מתנהג בתוך גריד שונה מהאינסטגרם. בתערוכה היה לי קיר אחד גדול, שהיו בו 100 תצלומים מחולקים לשלוש שורות. לא כולם נכנסו לספר. לכל שורה היתה תמה: התחתונה היתה כמו גוף ואדמה, שהתייחסה להשתרשות; השורה האמצעית היתה קשורה להתרחשויות פנימיות, והשורה למעלה היתה כמו מעין שמיים, מלאה בדברים שמתפיידים. זה היה קיר עמוס, בלי מסגורים, הדפסתי על נייר שנראה כמו פורצלן דק, פגיע וחיוור. לרע היו 30 עבודות ממוסגרות בעץ, מאד חם. לרע בתערוכה היו פחות דימויים ממה שנכנסו לספר, ואצלי הפוך.  

 

אז באמת לגבי הדימיון והשונות, יש תמות שחוזרות על עצמן. למשל, רע מצלם את הילדים שלך, מקומות ששניכם צילמתם. באיזו אופן אתם.ן מושפעות.ים אחד מהשני? 

אנחנו עובדים באותם מסלולים, עבודה, סטודיו, בית. גם הסטודיו הוא סוג של משפחה; בספר מופיעים מיכל ויוני שעבדו איתנו. כל הנסיעות המקצועיות שלנו לחו״ל הן לאותם מקומות. זו לא בדיוק השפעה סגנונית, אבל מה שהספר הזה מדגיש הוא שאי אפשר להפריד את הצילום של שנינו מחיי היומיום, מאורך החיים. באותה תקופה היו תצלומים ממקומות זהים, שעלו בו זמנית בפיד של שנינו. ב- 2017 עשיתי ספר עם עמית מן [ראו בתחתית הפוסט: משני צידי היער, הוצאת בוקימן], ובעבודה איתו כן הרגשתי שיש דברים צילומיים שמשתנים אצלי, כמו שהוא גרם לי לרצות להתמודד עם דיוקן. 

 

בחרתן.ם לא לציין שמות של מקומות או א.נשים בספר. אין טקסט ליד התצלומים, אלא אינדקס, שמציין מי צילם מה. זו בחירה מעניינת ביחס לספר שמציג צילום ׳תיעודי׳. 

כן, זה מאד שונה מהעבודות שלי בירושלים ובעיר הפלסטינית רוואבי, בהן יש דגש ברור על מקום והיסטוריה. פה המיקום הוא פנימי. רצינו לא למשמע, אלא לייצר תחביר ויזואלי לחלוטין, בלי להיתמך בקונטקסט. הרצפים קשורים להבעה, כתם, הילה, פלאש משתקף, צל. 

 

זה מעניין מה שאת אומרת לגבי החופש של התחלה של האינסטגרם, התחושה שמותר לצלם הכל. פתאום ארוחת הבוקר של כולם מעניינת. כמובן שלרגע מאד קצר, ואז זה נהיה מבהיל. איך את חושבת על המצב הראשוני ההוא, לעומת מפלצת ה Big Data שהרשת הזו הפכה להיות היום?

אם היית אומרת לי אז שהאינסטגרם יהיה מה שהוא היום, לא הייתי מצטרפת. גם לקח לי זמן להבין שזו רשת חברתית, כי תפסתי את זה כמקום שאפשר לראות בו רק צילום. כל העניין של הסלפי, הלייקים, הלעקוב, התגובות, פשוט לא עניין אותי. אין לי פייסבוק, אז חשבתי שאני לא במשחק הזה. לאט לאט התחלתי להתפלא שאנשים מראים את עצמם כל הזמן. למשל, לתאומים שלי יש בסך הכל תשעה תצלומים. אגב, בספר נכנסו שני תצלומים שיאן, הבן שלי, צילם בעצמו. באחד מהם הוא רצה להראות לי מנורה בבית, ואמר ״הנה תראי, חשבתי כמוך״. יש בספר גם את המוטיב שציינת, שקשור ל״מה מצטלם״: הבית, האוטו, היער, יש פה כן ניסיון לדבר על קונבנציות של ״דברים מצולמים״, ומה קורה כשהם עוברים לאייפון וממנו לרשת. שוב, זה היה בהתחלה. 

 

הכריכה של הספר היא צילום של מסך, נכון?

כן, והשם שלו הוא שמות היוזרים שלנו באינסטגרם. הקרדיט פה הוא לגיא שגיא. הוא צילם עם הטלפון שלו את המסך מקרוב. וזה מצחיק, קודם כל כי הספר הלך בקלות מבחינת הדפסה, אבל דווקא הכריכה היתה הכי קשה. דווקא מפגש הרזולוציות הזה היווה קושי טכני, המעבר מהטלפון, למסך, לדפוס אופסט. 

 

אגב מעברים. ויגודר בספר מדבר על השינוי הגופני שהאייפון יצר, במקום הדגש על העין ועל אנכיות, הדגש הוא על היד, הזווית, האפשרות לזוז עם כל הגוף, הגמישות, הנוכחות המורגשת של הצלם. הוא כותב ״אנחנו נמצאים באירוע״, במקום: ״אני עד לאירוע״. זה מעניין גם בהקשר של המהלך האוצרותי שאפשר להגיד שקידמתם מאד בתערוכות שלכן.ם, והוא שבירת הגריד הטיפולוגי התיעודי הקלאסי, ומעבר לתלייה יותר פלואידית, שמשלבת גדלים שונים. מה שקצת הפך להיות ה״טרייד-מארק״ שלכן.ם.  

׳טפטים׳ היתה התערוכה הראשונה שעשינו בסטודיו בלילינבלום שהיה בעצם דירה שהפכה לגלריה. הצגנו שם את מיכלי בר אור, אסף שחם, הדס סט וברק זמר. זו היתה הפעם הראשונה שבער לנו להוציא החוצה את האפשרויות האלה. אז הייתי מושפעת מאד מוולפגנג טילמנס ומהאופנים שבהם הוא הציג צילום, הגילוי שלו היה ׳בום׳ בשבילי.  

[המשך, אתי שוורץ]: בזמן שכולן.ם גילו את האינסטגרם, באקדמיה דיברו על מות הצילום התיעודי, ועל מה זה אומר שכולם.ן מצלמים עכשיו. אני הרגשתי שצריך לפתוח מקום, כדי לעשות משהו עם זה שכולם.ן מצלמים. הרי זו היתה התגשמות של נבואה, שכולם.ן ידברו בדימויים [לסלו מוהולי-נג'י: "האנאלפבית של העתיד לא יהיה רק מי שאינו יודע כיצד להשתמש בעט, אלא מי שאינו יודע כיצד להשתמש במצלמה"]. זה הדליק אותי נורא, השחרור הזה. קראתי אז הרבה וולטר בינימין ווילהלם פלוסר. לא חשבתי שזה יהפוך ל״פרופיל אישי״, חשבתי הנה, לא רק טילמנס יכול לצלם את ארוחת הבוקר שלו, כל אחד יכול. אני יכולה לראות בקרים בכל העולם, רק לעשות האשטאג ״ארוחת בוקר״. 

בגלל שכבר עסקתי שנים בהדפסה, המון שעות בחדר חושך, החומר הדיגיטלי היה אתגר בשבילי. הרעיון שעלה לי היה להמציא מחדש את הרעיון של ה״מיני-לאב״ - המעבדות שהיו מפתחות פילם ומדפיסות 36 תמונות - אבל לשדרג אותו. ככה נולדה ׳סקוור-איילנד׳, חנות שאפשר להדפיס בה תצלומים ישר מהאייפון. כיום דני, בן זוגי, מפעיל אותה. אז מצד אחד היה את בית המלאכה, שביקש לשדרג את הנראות של תערוכות ותצוגה של צלמות וצלמים, ובמקביל מקום שמתייחס לעובדה שצילום הפך להיות חלק מהיום-יום שלנו. זה מאד קשור לספר הזה. היה בזה גם משהו פשוט כיפי. אפשר להגיד שזו אידיאולוגיה קטנה, לחשוב על ערכים אסתטיים של הצילום באופן לא תבניתי. גם משהו שהבן שלי צילם, יכול להיות על הקיר. הפוטוגניות של הרבה דברים התגלתה דרך האינסטגרם. זה היה רגע של קסם. 

 

כן, נועה (צדקה) אומרת בראיון על הספר שלה, שאנחנו מצלמות כשאוהבים.ות מישהו או משהו. 

ויגודר בטקסט מדבר על המעבר מ׳הרגע המכריע׳ ל׳רגע של השיתוף׳, ואצלי הרגע הזה קשור לאהבה ולצורך להראות. היתה תקופה שהבן שלי, היה מצייר מנדלות. הייתי מצלמת אותן ומעלה אותם לפיד שלי, והן גם נכנסו לספר. ובכלל יש דלת אחורית לספר הזה, והיא אימהות לתאומים. שמתי לב, שכשצילמתי אותם ב 35 מ״מ, עשיתי את זה יותר בשבילם, כדי שיהיו להם זכרונות כמו שיש לי מאלבום המשפחה. אלו תצלומים יותר ״קונבנציונליים״. אגב, המון זמן סירבתי שיהיה לי טלפון נייד, אבל יום אחד שניהם ננעלו מחוץ לבית, בגלל שלא היה אפשר להשיג אותי, והבנתי שזהו. קניתי נוקיה והמשכתי להתעקש. אבל אז קיבלתי מרע אייפון מתנה, כדי שהיומנים שלנו יהיו מסונכרנים, והכל השתנה. התחלתי לצלם בו, כמו למצמץ. הצילום בטלפון משקף את מורכבות האימהות בחיים שלי הרבה יותר, כי כשאני מצלמת איתו, אני לא מנסה לייצג איזו ״ילדות״ או ״אימהות״, אני פשוט מגיבה לסיטואציה. 

 

אולי את בעצם אומרת, שאלבום המשפחה שלנו השתנה לגמרי בגלל הסמארטפון. איך שאנחנו תופסים מה נכון שיכנס לאלבום המשפחה. אם פעם חשבנו על צילום כ״זה היה שם״ אז היום אנחנו כל הזמן ״בלייב״. 

מדויק. זה גם היה חלק מהעניין שלי להקים את סקוור איילנד. לא להשאיר את הכל בתיקיות במחשב, וכן לנסות לתת חומריות לאלבום המשפחה החדש הזה.  

 

זה חוזר לנקודה שהתחלנו ממנה לגבי הספר, שהוא גם סוג של אלבום משפחה.

זה דווקא משהו שניסיתי להימנע ממנו. יש בו נוכחות לעובדה שהפכתי להיות אמא, אבל הצלמת שבי, יותר פעילה בספר מאשר ה׳אמא׳. זו אחת הסיבות שהיה לי קושי בכלל להציג חלק מהדימויים. יש כמובן תצלומים שלא קשורים לילדים, אבל כן קשורים באופן רחב יותר להתרקנות ולהכלה; חוויות רגשיות דומיננטיות. וגם המעברים החדים האלה בין להיות בשליטה, באיפוק, לעומת קריסה רגשית ואיון. תנועות שהיום נראות לנו מובנות מאליהן, בסטורי אחד, את יכולה לעבור בין 10 מצבים רגשיים. אבל אני מודה, שלא קל לי להכניס את הצד של האמא לתוך האמנות שלי. זה ממש לא בא לי בקלות. ותראי צילום גם קשור לגעגוע. אנחנו מצלמים דברים שאנחנו מתגעגעים אליהם. אני חושבת שבגלל שעבדתי שעות ארוכות, אז גם כשהייתי בבית, הייתי מתגעגעת אליהם. הרבה מהצילומים נעשו מתוך געגוע.

 

מעניין מה שאמרת על המעברים החדים, שמאד נוכחים גם בעריכה של הספר. נראה שעשית מאמץ להתמודד עם החזרתיות של הריבוע, ולחשוב איך הוא לא ״משעמם״. זו היתה גם תקופה שאי אפשר היה לשנות פורמט באינסטגרם, כמו היום. 

כן, אפשר היה לצלם רק בריבוע, ולא היתה אפשרות למחוק. ומעניין שהמצלמה שאני הכי פחות מסתדרת איתה, זו ההאסבלאד [Hasselblad], אף פעם לא הסתדרתי עם ריבוע! וגם צילום אורך, כמו שהיום נראה לנו הכי טבעי, ממש לא עבד לי עם ה 35 מ״מ. גם כשצילמתי פולארוידים, צילמתי עם הסוג הרוחבי, לא הריבועי. אני צריכה את הצדדים, את השוליים של הפריים. ודווקא בטלפון, פתאום עם הריבוע שלו, לא התשעממתי בכלל. בגלל שהעדשה של הטלפון רחבה, והכל חד, דברים חדשים קורים בצדדים. זה לא ריבוע של דיאן ארבוז. 

 

מעניין, בגלל הרוחב של העדשה, השוליים מקבלים את המקום הראוי להם. 

גם בספר חשבנו על השוליים. בגלל זה יש הרבה לבן. עשינו כל מיני ניסיונות, בסוף גיא החליט על שלושה גדלים שנשחק ביניהם בחלק שלי. אצל רע הכל בגודל אחיד. אצלי הגודל של האובייקט בפריים יותר חשוב מהגודל של הדימוי על הדף.

 

פעם לימד אותי הצלם דני שניאור, שכשמצלמים ועורכים סצנה בקולנוע, צריך לשמור על גודל קבוע של האובייקטים בפריים, כדי לשמור על המשכיות (continuity). זה טיפ מדהים על עריכה, ועל חשיבה סינמטית בעריכת ספרים. 

זה מזכיר לי אסוציאטיבית את הקטע שאני כל כך אוהבת ב׳אליס בארץ הפלאות׳, שבו היא נעשית קטנה ואז גדולה. תמיד אהבתי את הקטע של יחסי הגודל, שגם קשור לשליטה וחוסר שליטה. את לא יכולה להתנהג אותו דבר, בגדלים שונים. 

 

זה אגב הספר שעשית עם עמית מן. התצלומים שלך מתנהגים באופן שונה בכל אחד מהספרים, שהם שונים מאד בגודלם.

׳משני צידי היער׳ הוא פחות על תחביר, אלא יותר על רצף תודעתי. הוא קצת יותר גדול מ a4, ואפשר להרגיש את החומר של הצילום, את הגריין. הוא על חושניות, לכן הדימוי חייב להיות all over, שלא תהיה לו תחימה. כשמחזיקים אותו, הוא נהיה חלק מהעולם שסביבך. בספר עם רע, את מסתכלת פנימה לתוך עולם. 

 

לעשות ספר זה כמו… בשבילי זה כמו לכתוב יומן. 

 

את מי להזמין למעלעלת?

את הספר ׳Habitat׳ שעשה עמית מן עם העורכת נינו באשווילי, ואת הספר של ניר עברון שמאגד את פרויקט ׳רוואבי׳. 

איפה משיגים את הספר שלכםן? ב׳בית המלאכה לצילום: רע׳

1/15

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.