הכובד והחסד | אנה ווילד ויוהנה מרקרט

עיצוב גרפי: דקל בוברוב

עריכה: יונתן רז פורטוגלי

הוצאה: פורז את נבוק

שפה: עברית | מהדורה ראשונה: 100 עותקים

כריכת בד קשה עם הטבעת זהב | 14X22 ס״מ | 138 עמודים

יצא לאור: ינואר 2022

ריאיון נערך: פברואר 2022

השקה: ביריד הספרים של ארטפורטיום שישי ה-4.3.2022, בשעה 14:00.

[מעלעלת: אלינור דרזי]: לפני שנצלול לשיחה על הספר ועל הפרפורמנס שמלווה אותו, בואו נתחיל כסוג של הקדמה, בשתיכן. יוהנה, את אוצרת שעובדת בברלין. אנה, את אמנית שעובדת בתל אביב. תוכלו לספר על מערכת היחסים המקצועית שלכן, וכיצד הספר נולד?

[יוהנה מרקרט]: נפגשנו בתכנית רזידנסי בשטוטגרט בשם “Akademie Schloss Solitude”, שם הכרנו והתחלנו לעשות ביקורי סטודיו משותפים ולדבר על העבודות של כל אחת מאיתנו. הפרויקט הראשון שיצרנו ביחד היה תערוכה שאצרתי יחד עם הקולקטיב שאני חלק ממנו, anorak, כאשר הזמנו את אנה להשתתף וליצור עבודה חדשה. משם הדיאלוג המשיך, ושמרנו על קשר.

[אנה ווילד]: גם פרסמנו שיחה במגזין האינטרנטי של הרזידנסי, קראו לשיחה ההיא: “Need proof? Poof!”.

 

אתחיל בשאלה הראשונה שעלתה בי ביחס לפרויקט. מעניינת הבחירה שלכן לא רק לקרוא בספר של וייל כעבודת פרפורמנס, אלא ליצור ספר אחר, עם אותה כותרת בדיוק - ״הכובד והחסד״. בשבילי, בתוך חוקרת של הפילוסופית סימון וייל, זה כמו לקרוא בתנ״ך ואז לקרוא לספר אחר ״התנ״ך״. האם תוכלו לספר על הקשר לוייל, ולאחר מכן על הבחירה בשם ליצירה?

[יוהנה]: זאת שאלה מעניינת. קראתי את סימון וייל בשנים האחרונות. נתקלתי בה דרך ספר של המשוררת אן קארסון (Carson), שנקרא ״ביטול עצמי״ (Decreation). מאוד נמשכתי לקול של וייל, הפכתי אובססיבית לכתיבה שלה, בעיקר ל״הכובד והחסד״. הכתיבה הפרגמנטרית שלה היא בה בעת קונקרטית וקשה לתפיסה. התחלתי לדון ברעיון של ״ביטול העצמי״ יחד עם אנה, והגענו למסקנה שהכתיבה שלה יכולה להיות מובנת יותר דרך קריאה, שהיא פעולה. לגבי הכותרת, אנה, תרצי לומר משהו?

 

[אנה]: חלק מהעניין שלי הוא העיסוק בשאלה איך לעבוד עם רעיונות, ואיך הם הופכים להיות חומריים. הפלסטיות שלהם, צורת החליפין שלהם, שאינה בהכרח אינטלקטואלית. איך אפשר לקחת מושגים שאנחנו קוראות, שנקשרנו אליהם, ולהעביר אותם למרחב חווייתי. לא רק לדון בהם, לדבר אודותיהם, אלא לייצר סיטואציה שבה אפשר לחלוק אותם בדרך אחרת. לתת לאנשים לחוות את ההבנה שלנו על אודות מהו ״ביטול העצמי״, מהו חסד, מהו כובד. בנוגע לכותרת, היא בראש ובראשונה כותרת יפה, מדויקת ושובת לב, שחשבנו שיהיה חבל לא להשתמש בה. היא תופסת בצורה מדויקת את הדיכוטומיה בין שני הכוחות האלה, שהם נחווים ובה בעת בלתי ניתנים לתפיסה, מיסטיים. קורה משהו בצימוד של שני הרעיונות האלה, אחד מגיע מחוויה גופנית והשני מחוויה פנימית עם הקשרים דתיים - נוצר מרחב שלישי. במקור זו היתה כותרת זמנית, ובסופו של דבר היא נשארה איתנו. זה מיקם את העבודה והספר שלנו ביחס לוייל, בלי בהכרח לטעון משהו על מהות היחס שלנו לרעיונות שלה. אפשר להגיד שהשאלנו או ניכסנו את הכותרת כטקטיקה ליצור מערכת יחסים.

׳כובד׳ ו׳חסד׳ הן שתי מילים בעלות משמעויות פילוסופיות ומיסטיות. אם להמשיך את וייל, ובמחשבה נפרדת (אם אפשר) על הפרפורמנס, הן מאוד קשורות לגוף. תהיתי על הקשר בין הכובד והחסד, לבין הפרקטיקות של כל אחת מכן במחשבה על הגוף; אנה, כאמנית פרפורמנס, ויוהנה, כאוצרת, במחשבה על התערוכה. מה הקשר בין הכובד והחסד ליצירה שלכן?

[יוהנה]: קודם כל ביחס לעבודה - היא עוסקת בפרדוקס של הקול. לנסות לתפוס את הקול בלי הגוף, כשאת קוראת או מדברת, זה רעיון שנמשכנו אליו. בספר, שבנוי בצורה של מחזה, יש את הגופים, של המופע ושל הקהל, יושבים במעגל וקוראים יחד. כלומר הם מופיעים יחד. יש קטעים שמדוברים בקול רם וקטעים שנקראים בשקט, בלב. זהו משא ומתן של קול שנע בין גופים שונים על ידי קריאה או מחשבה, וזה היה משהו שרצינו להצליח לאזן: משחק בין קול ואי-קול לאורך המחזה והפרפורמנס.

 

[אנה]: עבדנו עם הרעיון של ׳כובד׳ ו׳חסד׳ כמונחים מקבילים לגוף וקול. זה לא משהו שהיינו נאמנות לו במאה אחוז, אבל הוא עזר לנו. הרעיון של הגוף ושל הקול כשתי ישויות מקבילות, קשור בעבודה שלי למושגים של ׳העצמי׳ ושל ׳זהות׳, של יכולות פעולה בעולם. ׳כובד׳ אצל וייל הוא רשימה ארוכה של דברים, שקשורים למוגבלות של היכולת האנושית. בתהליך שלנו יש הבחנה בין איך דברים נראים (הכובד), לעומת איך הם נשמעים (החסד). הרעיון הוא של התגלות, חשיפה, פלא, יראה - כלומר מרחב תפיסה שנמצא מעבר לפיסיות של הגוף. זה לא שהגוף לא מסוגל לתהלך חוויות מיסטיות, הרי אנחנו יודעות שכן, אבל ב״כובד והחסד״ עניין אותי להתחקות אחרי היכולת של הקול להיות סוכן שאינו משוייך לגוף, סוכן חופשי, שיכול לעבור מרחקים בדרכים שהגוף לא יכול. זו הנקודה שבה הקול הוא שער לדימיון, למרחב בו ניסים יכולים להתרחש, מעבר לגבולות הניסיון.

 

הספר נוגע בכך בעדינות רבה; למשל בחלק השני של הספר מופיע ציטוט עם מספר שמות: הרגע בו אלוהים מתגלה למשה בסנה הבוער. בסיפור התנ״כי, אלוהים נותן למשה משימה, לשחרר את בני ישראל ממצרים, ועל מנת שהם יסמכו עליו, כלומר יאמינו שהוא נושא את דבר האלוהים, הוא מקבל אותות להציג בפניהם. כלומר, על מנת שיאמינו שהוא נושא את דבר האל, הוא צריך להראות להם הוכחות פיזיות. וזה הכובד, מבחינתי. הצורך בראיה, באיזו עדות ממשית לפלא. 

 

השאלה שאני שואלת את הקהל היא: למה דברים שאנחנו יכולים לראות בעיניים או לחוות פיזית, הם בהכרח חזקים יותר או קלים יותר לקיטלוג כ״נס״? אצלנו בספר נכתב: עמית מרימה אבן ומפילה אותה, והאבן הופכת לנחש, הנה קראנו את זה, אמרנו את זה, יכולנו לדמיין את זה. אז למה זה פחות נס? בעיניי זה החסד. אפשר להסתכל על אבן ולהגיד ״אוי, היא לא הפכה לנחש״. היא צייתה לחוקים, לסדר הפיזי שאנחנו רגילים לקבל אותו כממשי. אם לא ״היה קסם״, האם זה אומר שאין קסם? האם זה אומר ש״אלוהים לא איתנו״? אלו גבולות ה״כובד״, הייתי אומרת.

[יוהנה]: מהפרספקטיבה האוצרותית, תהליך החשיבה עסק באופן בו הקהל יכנס אל העבודה, שהוזמנה והתקיימה לראשונה ב׳פסטיבל צוללן׳ 2021. היו רגעים לאורך העבודה שמפגש פיסי עם קהל לא היה אפשרי בגלל הקורונה, וזה דחף אותנו עוד יותר לחשוב על אופני מפגש. 

cover_FINAL_FRONT_0ab1ce2a-b228-410f-b287-d84abb8997ea_720x.jpg

בספר מופיעים שלושה שמות מלבדך, אנה: עמית, תמר, ואיתמר. בחרתן לשמור את שמותיהם של הפרפורמרים, למרות שהספר עומד ונמכר בפני עצמו. בנוסף לשמות פרטיים, עשיתן גם שימוש בשמות מיתולוגיים, כמו גם בשמות של יסודות, אש, שמש, אדמה וכוחות הטבע. האם יש מכנה משותף דרכו הקהל מכיר את השמות? תוכלו לדבר על הבחירה הזו? אני לא בטוחה שאתן מתייחסות אליהן כ׳דמויות׳, אז האם זהו ״תפקיד״ של ׳עמית׳? האם יש משמעות לשם הפרטי או לאדם הסינגולרי שנושא אותו?

[יוהנה]: זה ספר ומחזה, שיש בו דמויות עם שמות שונים, חלקם שמות פרטיים. ברגע שאני רואה את זה מודפס, ואני קוראת את הטקסט כמחזה, אני מקבלת את העובדה שאלו שמות הדמויות. יש את סימון וייל, אנה, יוהנה, איתמר, תמר... בה בעת הטקסט נותן לדמויות לדבר וגם בורא אותן. הדמויות לא בהכרח חייבות להיות קשורות לישויות האמיתיות. זה מתחבר למה שאנה אמרה קודם על הדמיון, והמעבר של הקול את גבולות הגוף הפיזי. זה קורה בכל ספר. המחבר כתב אותו על מנת שיהיה דבר נפרד בעולם שנושא את הקול שלו, שלא נוכח פיזית, אבל זה לא הופך את המילים לפחות משמעותיות עבורנו. ברגע שהעבודה נכנסת לתחום הטקסטואלי, לדמויות יש חיים משלהן.

 

[אנה]: אני מתעניינת באיך אנשים מבינים דברים. באופן מינורי, איכשהו, כמה אנשים יבואו לחוות את הפרפורמנס ויזהו שתמר היא תמר, ואיתמר זה איתמר, והם ידעו שאולי בזמן אחר מישהי אחרת ׳תופיע׳ בתפקיד הזה, ולא בטוח שיקראו לה תמר. שאם הם יקחו את הספר הביתה ויקראו אז כבר לא תהיה הוודאות ש׳תמר׳ היא ׳תמר׳. בתוכניה של הפסטיבל היה כתוב, מבוצע על ידי: תמר אבן-חן, איתמר בנאי, עמית טינה וכו׳. זה חיבור שלא כולם בהכרח יעשו, אבל זה מידע שישנו. בנוסף, עבדנו במשך כמעט שישה חודשים, וכתבנו עבור האנשים שהיו חלק מהתהליך שעשינו בפסטיבל צוללן. היינו קבוצה של שישה אנשים ועסקנו ב ״להיות קהל״. עבדנו עם המחשבה הזו באופנים שונים לאורך השנה. במקביל יוהנה ואני נפגשו לכתוב ולפתח לאט לאט את הטקסט. כתבנו ממש מתוך הידיעה איך האנשים בקבוצה ישמעו.

תיאטרון מכיל את המתח בין השחקן והדמות על הבמה - מה שנקרא בתיאטרון השהיית חוסר האמונה. אני יודעת שלאונרדו דיקפריו הוא עכשיו ״רומיאו״ ואני משתפת עם זה פעולה. אני יודעת בו זמנית שהוא לאונרדו, שהוא רומיאו. אבל מה קורה כשאני קוראת את הטקסט של ״רומיאו ויוליה״? אני מדמיינת את ״רומיאו״ בעיניי רוחי כישות אחת, לא בהכרח מפוצלת בין ״דמות״ לשחקן. אפשר גם להגיד, כשאני קוראת אני עצמי הופכת להיות הדמות שקוראת את המילים של רומיאו, ודרכן אני חווה את הפעולות של רומיאו כ״ישות״ בעולם. בפרפורמנס הפער הזה מראש תמיד מוטל בספק, בין אם יש או אין את חוסר האמון הזה, אנחנו מרשים לעצמנו להפטר ממנו, להניח שהוא לא חשוב. בפרפורמנס שיצרנו, אני גם אנה שחתומה על הספר, גם פרפורמרית רנדומלית שמבצעת את הטקסט במחזה, גם דמות בתוכו, גם חלק מהקהל, שמאזין לקולות, הדוברים והשקטים.

C0004.00_03_49_05.Still003.jpg.jpf

אז כדי להמשיך את הקו הזה. שאלת השם הפרטי מעלה את שאלת הסינוגלרי, הפרטיקולרי, ואת הקשר בינו לבין המרחב החברתי. על אף השמות הפרטיים וההבחנה בין הדמויות לשחקנים, נדמה לי שהיצירה קשורה מאוד גם ב״היות יחד״ או ל״ביחד״. למשל, כשהדוברים אומרים: ״אנחנו כמו מקהלה״ או צועקים ״נכון, נכון, נכון״ בעמ׳ 64. נדמה שלמרות הנפרדות, העבודה מאוד קשורה בהיות הדמויות יחד. גם ב״הנחיות״ שבתחילת הספר, אתן כותבות ״נקרא ביחד״. אני תוהה אם תרצו לומר משהו על ה״ביחד״ הזה.

[אנה]: תודה שאת מעלה את זה, זה היבט חשוב בעבודה. אחד הדברים הראשונים שרצינו לממש היה דרך השאלה: “איך קבוצה של אנשים יכולה להיות ביחד, בחוץ, בשקט"? דיברנו על המקהלה כדי להציב את הדיבור היחיד, המונולוג, מול הקבוצה. זה מפתח שתמיד נמצא ביצירות שלי: איך מבינים משהו ביחד. מבחינתי המתח הזה נמצא תמיד באמנות: ״אני הבנתי משהו, אבל לא הבנתי אותו לבד״. אנחנו בדיאלוג מתמיד עם העולם.

[יוהנה]: מההתחלה רצינו ליצור קהילה, או מקהלה של קולות פנימיים. עבורי זו שאלה אוצרותית חשובה: איך לקרב בין אנשים, איך להפוך חוויה למשותפת. קריאה ביחד זה משהו שלא ממש עשיתי בעבר, למרות שהתמה הזאת נמצאת בכל הפרויקטים שלי גם.

C0004.00_09_35_22.Still001.jpg.jpf

זה בעצם מביא אותי בצורה מושלמת לשאלה הבאה שלי, שקשורה לקריאה. המונח 'קריאה' קיים אצל וייל, וב 1944 היא מקדישה לו חיבור: ”מסה על רעיון הקריאה" [פורסם בעברית באוסף המאמרים האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים בעריכת אביעד חפץ ודניס שרביט, 2019, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר אילן]. היא טוענת לדמיון בין קריאה ותחושה, בין הגוף החושב לגוף המרגיש. אבל אלה אינם מובחנים לחלוטין במחשבתה.

 

היא משווה בין שתי אמהות אשר מקבלות מכתבים המודיעים להן שבניהן מתו. רק אחת מהאימהות יודעת קרוא וכתוב. כלומר, שתי האמהות חשות בכתמים השחורים על הנייר, אבל הם 'מובנים' רק לאחת. מי שיכולה לקרוא יכולה להרגיש כאב שהוא מעבר לראייה, כאב שיחסר לאחרת. לפיכך, וייל טוענת להבדל באופן שבו העולם ה״חיצוני״ משפיע על הרוח, אך לא על הגוף. הכאב אינו נוכח במכתב עצמו, אלא במשמעות הנובעת ממנו, מה שמביא את וייל להדגיש כיצד חיינו משתנים באמצעות המשמעויות שאנו קוראות בכל תופעה.

 

באותו קו מחשבה, ב״הכובד והחסד״ היא אומרת "כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת". אני קוראת את הציטוט הזה כקריאה, מעיין ציווי קטגורי, גם לקרוא וגם להיקרא, ׳אחרת׳. עבור וייל, צריך לקרוא בלי סוף, אחרים ואת מה שנקרא מציאות, ולעולם לא לתת לשום דבר להופיע בפנינו בצורה יחידה ומוגדרת. לדעתי, היא טוענת לקריאה אינסופית, וזה מעלה את המתח בין הגלוי והבלתי נראה, שקיים בהכרח באמנות המיצג. זה עולה בצורה מדהימה בעבודה הזו, במיוחד ברגעים שבהם השחקנים קוראים או מסתכלים בספר. לקהל אין אחיזה ברגעים האלה. במובן הזה, פרפורמנס הוא כמעט המדיום היחיד שבו אפשר להציג מעשה כזה. זה גרם לי לחשוב על בקט, על ״מחכים לגודו״. אם אצלו מחכים, אצלכן קוראים.

[יוהנה]: מאד יפה מה שאת אומרת על הנראה והבלתי נראה. זה מזכיר לי ציטוט נוסף, עצוב מאד, שמופיע בסוף ״הכובד והחסד״: ״לראות נוף כפי שהוא, כשאני אינני״ (עמ׳ 112). איך זה להיות בעולם בלי להיות נוכחת בו. רצון שהגוף לא יהיה נוכח כדי לא להפריע למה שמוחש, מצד אחד, אבל הרי גם צריך את הגוף כדי לחוש. בה בעת זה גם מתאר מצב של קשב רב, שקשור בלהיות במצב פסיבי, וזה עוד מונח חשוב עבור וייל, שרצינו להתקרב אליו. ליצור רגישות, קשיבות ומודעות לכך שאנחנו עושים את זה ביחד. עצם העובדה שאנחנו עושים שימוש באותן המילים, כמעט כמו מחשבות בראש שמישהו אחר חושב. תחושה של מְחֻבָּרוּת (connectedness), לבני אדם, אבל גם לכל מה שסובב אותנו; הקולות, האדמה, השמש, כוחות הטבע. אנחנו במצב שבו העצמי נסוג על מנת להיפתח. אם אחזור לציטוט, לחוות עצב שכמעט מתקרב למוות. וייל אומרת: “כשאני נמצאת במקום, אני מפריעה את דממת השמיים והאדמה, בצליל נשימותיי ופעימות ליבי״ (עמ׳ 112). יחד עם המודעות לגבולות החיים האנושיים, עולה המודעות לדברים שנמצאים מעבר לתודעת האדם.

 

אני מקבלת את הרושם, מהדברים שאת אומרת, מבלי לדבר באופן שטחי, שהכל הוא פרפורמנס, וקריאה, ואולי אתן לא רוצות שזה יהיה מובחן. כפי שניסחת באופן אחר קודם, בכל פעם שאני קוראת ספר, אדם נעדר. זה מהדהד עבורכן את קריאת ״הכובד והחסד״ של סימון וייל?

[יוהנה]: זה קשור מאוד, וקצת בדומה לשמות, שהם אמיתיים אבל מכילים את האפשרות להשתנות. אפשר אולי להגיד שהספר של וייל, הספר-מחזה והפרפורמנס קשורים על רצף של זמן וחוויה של אנשים שיקחו בכל אחד מהם חלק. אני מקווה שזה יעבוד עבור אנשים.

יש לי תחושה שזה יקרה. אנה, את רוצה להוסיף לזה?

[אנה]: כן. אני מרגישה שלהיות אמנית פרפורמנס לא בהכרח אומר להיות אמנית שיוצרת פרפורמנס, אלא להיות בעלת רגישות כלפי הפרפורמטיביות של דברים בעולם. זה מתבטא למשל ברצון להיות גם-וגם ולא רק או-או. זה קשור למשהו שאני קוראת לו הרחבת גבולות הבחירה. בעשיית אמנות יש הרבה בחירות: את בוחרת את הצבע שתשתמשי בו, את מידות העבודה, את הקצב. אלו בחירות שמתקיימות ביחס לעבודה עצמה. להרחיב את גבולות הבחירה, זה לעשות בחירות גם ביחס לתנאים שבהם היצירה עומדת להיראות, לחוות, להיקרא. ההרחבה השלישית היא להבין שהבחירות האלו הן ב׳עולם׳, ביחס לעולם. להבין שאמנות זו חוויה בעולם. אני מרגישה שזו רגישות שהובילה אותנו לסימון וייל. לא מדובר רק בלזהות תופעה בעולם, אלא לזהות שהתפיסה הפואטית והמיסטית הספיציפית של כל אחד.ת מאיתנו, לוקחת חלק באופן שבו העולם בא לידי ביטוי.

 

זה מתקשר לשאלה חשובה. שאלת האל שעולה בספר-מחזה. שאלת האמונה אצל וייל, קשורה באתיקה של הביטול העצמי, איפה שאין כלום, איפה שיש היעדר. למשל בעמ׳ 94 נאמר: "תמיד יש קול שאומר משהו", אבל אז, שום דבר לא נאמר בקול רם. שוב עולה השתיקה, אבל יחד איתה, אמונה. בשיחה מקדימה אמרת לי, שהתחושה של העלעול בספר חשובה לך, אנה. זה גרם לי להרגיש שבתוך מעשה העלעול טמונה אמונה, שמשהו יבוא. אני לא יודעת מה, אבל משהו יגיע. כשדמיינתי את עצמי קוראת בספר, וחשבתי עליו כעל פרפורמנס, תהיתי מה המחשבות שלכן על אמונה.

[אנה]: אני אוהבת שאת אומרת שיש אמונה במעשה העלעול, כן, כשאת קוראת את צריכה להאמין שמשהו יבוא כשתהפכי את הדף. אמונה כרוכה בלהסכים לעשות מקום למה שמעבר לתפיסה שלך, לסמוך על זה. אני חושבת שאישית תמיד רציתי להיות מסוגלת להאמין, באלוהים נניח, והייתי צינית מדי. גדלתי חילונית, ובכל זאת הייתה בי אמונה. אני מאמינה שליצירת האמנות יש השפעה, ואני מאמינה בניסים. מבחינתי, לקרוא את סיפור נפילת האבן והפיכתה לנחש, זה לא פחות מופלא מאשר לצפות באבן שהופכת לנחש. כשאת מאמינה במשהו, את מרגישה שהוא ׳אמת׳, או אפשר אפילו להגיד - את יודעת שהוא נכון. בצורה כזאת אני מרגישה לגבי העלעול, את צריכה להאמין שיש בזה משהו אמיתי, ואז, אם את מסכימה להאמין, אפילו אם הדפים יהיו ריקים, כבר נכנסנו להסכם, משהו אמיתי קיים בהם.

בהמשך לזה, השחקנים שרים את “Ring of Fire”, מה שמעלה את שאלת האהבה. אז, אהבה ואמונה שלובים זה בזה אצל וייל, וזו הסיבה לשאלת המשך. תהיתי לגבי מקומה של האהבה בעבודה. 

[יוהנה]: אצל וייל האל הוא ישות מוחלטת אבל נעדרת בו זמנית, והאהבה היא פרדוקס של איחוד וביטול עצמי. לאהבה יש פוטנציאל טרנסגרסיבי, בגלל זה ״טבעת האש״ נמצאת שם, בגלל התשוקה.

כן, צריך לכלות חלק מה״עצמי״ כדי לאהוב. זה מביא אותי אל הָאֲחֵרוּת, ובמיוחד אל הטבע הַמְּדׇבֵּר. מיקמתן את הפרפורמנס בחוץ, ליד עצים, והוספתן דמויות שנקראות ״כוחות הטבע״. האם זה קשור להתרחקות מהגלריה, לבידוד והריחוק החברתי? ומה המשמעות שהטבע מְּדׇבֵּר בשפה אנושית? לקראת סוף היצירה הוא מקבל שפה חדשה, גרפית, שנראית כמו היבריד בין הירוגליפים לגּוֹפָנִים דיגיטליים ישנים. אני מנסה לדמיין כיצד אתן מראות את הצורות האלה בפרפורמנס.

[אנה]: הנחת הטבע המְּדׇבֵּר ביצירה קשורה לרעיון שאנחנו מציגות בתמימות רבה, כשאנחנו אומרות "אם סוף סוף תסתמו לשניה, אולי תשמעו דברים״. כמו השיר של פוקהונטס, אם רק נקשיב נשמע את הרוח והאבנים. רוב הזמן אנחנו לא מקשיבות לטבע, וגם לא זה לזה, או לאלוהים. השפה יכולה להיות אמצעי ליצור מחשבה, או דרך לתאר את הטבע, או דרך להגדיר פרוטוקולים של פרקטיקות דתיות. השפה, בהיותה הכוח הקסום ביותר, עבורי, מציעה לנו דברים שהם מעבר ל׳אני׳ האנושי.

[יוהנה]: האותיות המודפסות בספר נושאות משמעות בעצמן, והן גם מרכיבות מילים. אבל המשמעות נוצרת דרך החוויה הממשית של עשייה משותפת. הסמלים מכוונים לעובדה שכל השפה היא קונבנציה, ויש לה משמעות בתוך הקשר חברתי-תרבותי.

כן, ויש גם את הרובד הרווי של הסימנים. אתן יכולות לומר משהו על העיצוב? אתן ציירתן את האותיות, או המעצב.ת?

[אנה]: אני ציירתי בעקבות עיון בלקסיקונים של סמלים מתרבויות שונות, מהם בחרתי דוגמאות ספציפיות שאהבתי. רציתי להנכיח את התנועה של המילים מפיקטוגרמה עד לכתיבה באותיות, מעבר שהתקיים בכל כך הרבה תרבויות בתקופות שונות של קיום אנושי. רציתי להתחבר לארכיטיפיים האלו, וגם לקחת צעד אחורה מהשפה כפי שאנחנו מכירים בה כעת. שפה היא דבר מסתורי מאד, מיסטי. לספר המודפס יש כריכה קשה, ואין עליה אותיות. זו הייתה בחירה מאוד ברורה עבורינו. אפרופו מה שאמרת קודם על ״התנ״ך״, רצינו לשמור על מסתורין, שזה יהיה ״ספר״ ולא ״הספר הכובד והחסד״.

 

אז אתן מופיעות עם העבודה ביריד הספרים של ארטפורט [2-5 במרץ, 2022]. יוהנה, את הולכת להיות שם?

[יוהנה] - כן. זו הפעם הראשונה שאראה את העבודה, מאד מתרגשת.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

[אנה]: Power Play מאת סוניה קזובסקי, חברה ישראלית שעובדת בהולנד. זה ספר שאפשר לשים על אותו מדף ליד הספר שלנו. הוא גם שואל ״האם אני ספר?״, זה ספר שהוא הזמנה לפעולה, להמחזה, למשחק.

[יוהנה]: A Grin Without a Cat: The Very Tale by Katharina Jabs. זהו רומן קולנועי עם אחרית דבר שמבוסס על סרט באותו שם. ספר עשיר ומסובך עם חומרים על תהליך יצירת הסרט.

 

איפה להשיג את הספר? באתר ההוצאה ״פורז את נבוק״, יריד הספרים של ארטפורט, מגזין ||| יפו ספרים, חנות המגדלור, סיפור פשוט, אדרבא, מילתא, ב׳אוגנדה׳.