הכובד והחסד | אנה ווילד ויוהנה מרקרט

עיצוב גרפי: דקל בוברוב

עריכה: יונתן רז פורטוגלי

הוצאה: פורז את נבוק

שפה: עברית | מהדורה ראשונה: 100 עותקים

כריכת בד קשה עם הטבעת זהב | 14X22 ס״מ | 138 עמודים

יצא לאור: ינואר 2022

ריאיון נערך: פברואר 2022

השקה: ביריד הספרים של ארטפורט, יום שישי ה-4.3.2022, בשעה 14:00.

​

[מעלעלת: אלינור דרזי]: לפני שנצלול לשיחה על הספר ועל הפרפורמנס שמלווה אותו, בואו נתחיל כסוג של הקדמה, בשתיכן. יוהנה, את אוצרת שעובדת בברלין. אנה, את אמנית שעובדת בתל אביב. תוכלו לספר על מערכת היחסים המקצועית שלכן, וכיצד הספר נולד?

[יוהנה מרקרט]: נפגשנו בתכנית רזידנסי בשטוטגרט בשם “Akademie Schloss Solitude”, שם הכרנו והתחלנו לעשות ביקורי סטודיו משותפים ולדבר על העבודות של כל אחת מאיתנו. הפרויקט הראשון שיצרנו ביחד היה תערוכה שאצרתי יחד עם הקולקטיב שאני חלק ממנו, anorak, כאשר הזמנו את אנה להשתתף וליצור עבודה חדשה. משם הדיאלוג המשיך, ושמרנו על קשר.

[אנה ווילד]: גם פרסמנו שיחה במגזין האינטרנטי של הרזידנסי, קראו לשיחה ההיא: “Need proof? Poof!”.

 

אתחיל בשאלה הראשונה שעלתה בי ביחס לפרויקט. מעניינת הבחירה שלכן לא רק לקרוא בספר של וייל כעבודת פרפורמנס, אלא ליצור ספר אחר, עם אותה כותרת בדיוק - ״הכובד והחסד״. בשבילי, בתוך חוקרת של הפילוסופית סימון וייל, זה כמו לקרוא בתנ״ך ואז לקרוא לספר אחר ״התנ״ך״. האם תוכלו לספר על הקשר לוייל, ולאחר מכן על הבחירה בשם ליצירה?

[יוהנה]: זאת שאלה מעניינת. קראתי את סימון וייל בשנים האחרונות. נתקלתי בה דרך ספר של המשוררת אן קארסון (Carson), שנקרא ״ביטול עצמי״ (Decreation). מאוד נמשכתי לקול של וייל, הפכתי אובססיבית לכתיבה שלה, בעיקר ל״הכובד והחסד״. הכתיבה הפרגמנטרית שלה היא בה בעת קונקרטית וקשה לתפיסה. התחלתי לדון ברעיון של ״ביטול העצמי״ יחד עם אנה, והגענו למסקנה שהכתיבה שלה יכולה להיות מובנת יותר דרך קריאה, שהיא פעולה. לגבי הכותרת, אנה, תרצי לומר משהו?

 

[אנה]: חלק מהעניין שלי הוא העיסוק בשאלה איך לעבוד עם רעיונות, ואיך הם הופכים להיות חומריים. הפלסטיות שלהם, צורת החליפין שלהם, שאינה בהכרח אינטלקטואלית. איך אפשר לקחת מושגים שאנחנו קוראות, שנקשרנו אליהם, ולהעביר אותם למרחב חווייתי. לא רק לדון בהם, לדבר אודותיהם, אלא לייצר סיטואציה שבה אפשר לחלוק אותם בדרך אחרת. לתת לאנשים לחוות את ההבנה שלנו על אודות מהו ״ביטול העצמי״, מהו חסד, מהו כובד. בנוגע לכותרת, היא בראש ובראשונה כותרת יפה, מדויקת ושובת לב, שחשבנו שיהיה חבל לא להשתמש בה. היא תופסת בצורה מדויקת את הדיכוטומיה בין שני הכוחות האלה, שהם נחווים ובה בעת בלתי ניתנים לתפיסה, מיסטיים. קורה משהו בצימוד של שני הרעיונות האלה, אחד מגיע מחוויה גופנית והשני מחוויה פנימית עם הקשרים דתיים - נוצר מרחב שלישי. במקור זו היתה כותרת זמנית, ובסופו של דבר היא נשארה איתנו. זה מיקם את העבודה והספר שלנו ביחס לוייל, בלי בהכרח לטעון משהו על מהות היחס שלנו לרעיונות שלה. אפשר להגיד שהשאלנו או ניכסנו את הכותרת כטקטיקה ליצור מערכת יחסים.

​

׳כובד׳ ו׳חסד׳ הן שתי מילים בעלות משמעויות פילוסופיות ומיסטיות. אם להמשיך את וייל, ובמחשבה נפרדת (אם אפשר) על הפרפורמנס, הן מאוד קשורות לגוף. תהיתי על הקשר בין הכובד והחסד, לבין הפרקטיקות של כל אחת מכן במחשבה על הגוף; אנה, כאמנית פרפורמנס, ויוהנה, כאוצרת, במחשבה על התערוכה. מה הקשר בין הכובד והחסד ליצירה שלכן?

[יוהנה]: קודם כל ביחס לעבודה - היא עוסקת בפרדוקס של הקול. לנסות לתפוס את הקול בלי הגוף, כשאת קוראת או מדברת, זה רעיון שנמשכנו אליו. בספר, שבנוי בצורה של מחזה, יש את הגופים, של המופע ושל הקהל, יושבים במעגל וקוראים יחד. כלומר הם מופיעים יחד. יש קטעים שמדוברים בקול רם וקטעים שנקראים בשקט, בלב. זהו משא ומתן של קול שנע בין גופים שונים על ידי קריאה או מחשבה, וזה היה משהו שרצינו להצליח לאזן: משחק בין קול ואי-קול לאורך המחזה והפרפורמנס.

 

[אנה]: עבדנו עם הרעיון של ׳כובד׳ ו׳חסד׳ כמונחים מקבילים לגוף וקול. זה לא משהו שהיינו נאמנות לו במאה אחוז, אבל הוא עזר לנו. הרעיון של הגוף ושל הקול כשתי ישויות מקבילות, קשור בעבודה שלי למושגים של ׳העצמי׳ ושל ׳זהות׳, של יכולות פעולה בעולם. ׳כובד׳ אצל וייל הוא רשימה ארוכה של דברים, שקשורים למוגבלות של היכולת האנושית. בתהליך שלנו יש הבחנה בין איך דברים נראים (הכובד), לעומת איך הם נשמעים (החסד). הרעיון הוא של התגלות, חשיפה, פלא, יראה - כלומר מרחב תפיסה שנמצא מעבר לפיסיות של הגוף. זה לא שהגוף לא מסוגל לתהלך חוויות מיסטיות, הרי אנחנו יודעות שכן, אבל ב״כובד והחסד״ עניין אותי להתחקות אחרי היכולת של הקול להיות סוכן שאינו משוייך לגוף, סוכן חופשי, שיכול לעבור מרחקים בדרכים שהגוף לא יכול. זו הנקודה שבה הקול הוא שער לדימיון, למרחב בו ניסים יכולים להתרחש, מעבר לגבולות הניסיון.

 

הספר נוגע בכך בעדינות רבה; למשל בחלק השני של הספר מופיע ציטוט עם מספר שמות: הרגע בו אלוהים מתגלה למשה בסנה הבוער. בסיפור התנ״כי, אלוהים נותן למשה משימה, לשחרר את בני ישראל ממצרים, ועל מנת שהם יסמכו עליו, כלומר יאמינו שהוא נושא את דבר האלוהים, הוא מקבל אותות להציג בפניהם. כלומר, על מנת שיאמינו שהוא נושא את דבר האל, הוא צריך להראות להם הוכחות פיזיות. וזה הכובד, מבחינתי. הצורך בראיה, באיזו עדות ממשית לפלא. 

 

השאלה שאני שואלת את הקהל היא: למה דברים שאנחנו יכולים לראות בעיניים או לחוות פיזית, הם בהכרח חזקים יותר או קלים יותר לקיטלוג כ״נס״? אצלנו בספר נכתב: עמית מרימה אבן ומפילה אותה, והאבן הופכת לנחש, הנה קראנו את זה, אמרנו את זה, יכולנו לדמיין את זה. אז למה זה פחות נס? בעיניי זה החסד. אפשר להסתכל על אבן ולהגיד ״אוי, היא לא הפכה לנחש״. היא צייתה לחוקים, לסדר הפיזי שאנחנו רגילים לקבל אותו כממשי. אם לא ״היה קסם״, האם זה אומר שאין קסם? האם זה אומר ש״אלוהים לא איתנו״? אלו גבולות ה״כובד״, הייתי אומרת.

​

[יוהנה]: מהפרספקטיבה האוצרותית, תהליך החשיבה עסק באופן בו הקהל יכנס אל העבודה, שהוזמנה והתקיימה לראשונה ב׳פסטיבל צוללן׳ 2021. היו רגעים לאורך העבודה שמפגש פיסי עם קהל לא היה אפשרי בגלל הקורונה, וזה דחף אותנו עוד יותר לחשוב על אופני מפגש.