תְּנוּכים מְשֻושּים, שיניים רכּוֹת וחִידוֹת אֲחֵרוֹת | שחר פרדי כסלו

כותרת משנה: ספר תיאורי הפירות, ואיוריהם בידי מאיירים מדעיים, שלא חשדו בדבר

עיצוב: זוהר קורן, רחלי כנרות, עידן עם-שלם

עריכת כתבי החידה ומבואות: יונתן רז-פורטוגלי

מפיק אחראי: רן קסמי אילן

עריכת לשון: מיכל קריסטל

כריכה קשה | 17.3X23.5 ס"מ | 332 עמודים

מהדורה ראשונה: 1000 עותקים

הוצאה: אסיה הוצאה לאור

יצא לאור: דצמבר 2021 | ריאיון נערך: ינואר 2022

 

[מעלעלת - אפרת יששכר]: כיוון שהספר הזה הוא חידה אחת גדולה: נגיד שהיית שולח למאיירים המדעיים שאינם חושדים בדבר תיאור שלו, מה היית כותב להם?

[שחר פרדי כסלו]: זה ספר שבבסיסו מתכון. הנוסח הכי תמציתי של המתכון מופיע בספר, כך:

​

1. משש פרי או ירק בעיניים עצומות.

2. תאר את התחושה במונחים טכניים. הקפד על עמימות.

3. אתר מאיירים מדעיים ברחבי העולם. שלם להם כדי שיכינו רישומים על בסיס תיאוריך.

טען כי מקור התיאורים בהזיות הבאות אליך בשנתך.

4. התפלא מהתוצאות: רישומים של ישויות מדע בדיוני תמוהות, מעט דומות לירקות.

5. בקש מהקוראים להפוך את התהליך ולנחש את הפרי מתוך האיורים. 

​​

התוצאה היא ספר חידות, אוסף של איורים מדעיים, וקולקציה של פירות בדיוניים. גם כותרת המשנה של הספר יכולה לשפוך אור: ״ספר תיאורי הפירות, ואיוריהם בידי מאיירים מדעיים, שלא חשדו בדבר״. הספר הוא כל מיני ספרים: הוא ספר איורים מדעיים, משחק חברה, תיעוד של ניסוי, ספר מדע בדיוני וספר מתיחות. אולי גם קצת ספר בישול.

​

אתה פותח את הספר באיור של אננס שהכי לא דומה לאננס ובציטוט של האמן רוברט אירווין:

​

״Seeing Is Forgetting the Name of the Thing One Sees״ 
[בתרגום חופשי: ״לראות זה לשכוח את שם העצם עליו מביטים״].

 

על אותו אירווין נאמר ש"יום אחד הוא התמכר לסקרנות שלו והחליט לחיות אותה". אחרי שהות עם הספר ברור שהתיאור הולם גם אותך. מזדהה?

מזדהה בהחלט. העבודה על הספר הייתה מאד ממכרת. הייתי מחכה בקוצר רוח להפתעות שיגיעו אליי בדואר מרחבי תבל. הרבה מהעניין היה לארגן לעצמי הפתעות מסעירות במייל: איורים שלא הפתיעו אותי נשארו בחוץ. מאיירים שלא עוררו בי פליאה - "איך הוא הגיע לזה?" - איבדו את עבודתם. נוסחים שלא הניבו מגוון רחב של פירושים הוחלפו. אני מודה: הייתי הצרכן הראשון של המשחק, והתמכרתי לריגושים שבו; לתחושת ההרפתקה. כמו כל המתמכרים, גם אני שפכתי על ההתמכרות שלי הרבה כסף. בסכום המצטבר ששילמתי למאיירים יכולתי לקנות פיסה לא רעה של נדל"ן במזרח אירופה.

​

אוסיף ברשותך הרחבה קצרה והגותית לציטוט שהזכרת. מילים הן, בין היתר, כלי לניהול משאבי תשומת-הלב המוגבלים שלנו. העולם מוצף בהרבה מאוד דברים שמבקשים שיקשיבו להם או יתבוננו בהם. בתוך הסיטואציה הזו, שבה כמעט כל הדברים רוצים יחס, המילים מתפקדות בתור מעין מכשירי חיסכון זעירים. הן מורות לנו כיצד לקטלג דברים: הדבר הזה הוא "סוס" והדבר הזה נקרא "ליצ'י". בכך הן מאפשרות לחסוך הרבה מאמצים של פענוח, ומפנות את התודעה לעיסוקים אחרים. אבל בזמן שהן עושות עבורנו את השירות החשוב הזה, המילים גם מסתירות הרבה פרטים: כל מילה מסווה עולם שלם שמתרחש "מתחתיה", מין ממלכה זעירה שרוחשת מתחת למכסה. יש זן של חוויות אסתטיות שעוסקות בהצצה מבוקרת מתחת למילים. ציורי טבע דומם עושים את זה; הייקו עושה את זה; וגם הספר שלי, בכוחותיו הצנועים, מנסה לעשות משהו דומה. בסופו של דבר, אני בעיקר מצביע על כך שמתחת למילה "אספרגוס" מסתתר דבר-מה משונה מאוד; ויפים הדברים גם לגבי המילה "אפרסק".

​

בשפתו של ויניקוט (משחק ומציאות): "המפתח ליצירתיות הוא שימור חווית ילדות מהותית לאורך כל החיים: היכולת ליצור וליצור מחדש את העולם. יצירתיות היא תחושת הכל-יכול במוחו של הילד." תספר לי קצת על שחר הילד? במה הוא שיחק?

הוא הרגיש כל-יכול?

זה נכון, יש מין ילדותיות עמוקה שנמצאת בבסיס הלך הרוח היצירתי: זה תמיד וריאציה על "אמא, תראי מה עשיתי!".

עכשיו כשאני אמון על אקדמיה לאמנות, אני טרוד בשאלה איך לייצר סביבה שלא מכבה את האינפנטיליות הזו. לכאורה, כמה מהעוגנים העיקריים של לימודי אמנות גבוהים אלימים כלפי רוח ילדותית: מעמד הביקורות השיפוטי, למשל, או "השיחה החכמה", המאוד-מכובדת, שנמצאת בבסיס רוב מה שקורה באקדמיות לאמנות. על פניו, זו נשמעת כמו דרך בטוחה לחסל ילדים.

 

אשר לתחושת הכל-יכול - היא קיימת, ללא ספק, אבל לא רק במובן מגלומני. אפשר להקביל אותה לתחושה של תא-גזע לפני שהתפרט לרקמה ספציפית. תא שכל האפשרויות פתוחות בפניו. אחת הסיבות לכך שהתגלגלתי לאמנות היתה כדי להישאר מין תא-גזע, לדחות את ההחלטה. נדמה היה לי ש"אמנות" תאפשר לי להישאר אמורפי ופתוח למטמורפוזות. בשבוע שעבר נֹחַ (בני הבכור, בן ה-6) שאל אותי מה אני מתכוון להיות כשאגדל. אני גדלתי בדרום-אפריקה בשנות השמונים. תזונתי הרוחנית שם כללה שני רכיבים עיקריים: חלזונות ענק שמזדחלים חופשי על האדמה, וסדרת האנימציה והצעצועים "הי-מן ושליטי היקום" (He-Man & the Masters of the Universe).

​

ואתה זוכר שלב שבו הבטחת לעצמך לא להניח לסקרנות הטרייה והפריכה הזאת להתייבש? איך אתה משמר אותה רעננה?

קשה לענות על השאלה הנעימה הזו. אין פה נוסחאות: לכל אחד יש את תרגילי הגמישות הרוחנית שעובדים עבורו. אצלי זה שילוב בין חיבה מופרזת למשחקים, והצלבה בין תחומי-ידע. אני מקפיד לייבא ידע מכל מיני עולמות-דעת, ומחפש ממלכות ידע שאפשר לפתח איתן ערוצי סחר חדשים. זו גישה שהאקדמיה נוהגת להעניש: אתה נתפס מפוזר אם אין לך תחום-מחקר דק מן הדק, עד כדי כך שחוקרי הביקורת השניה של קאנט ירגישו הרפתקניים - כמעט "רב-תחומיים" - אם הם יעזו להרחיק עד הביקורת השלישית. אני, מצדי, לא מבין איך אנשים יכולים לבלות חיים שלמים בחפירות ביצורים בתוך כיס ידע אחד קטן. 

הגיבור שלי בעניין זה הוא ג.ו. לייבניץ, איש האשכולות הגרמני בן המאה ה-17, ואולי האיש האחרון שידע הכל.

 

ד"א, נתקלתי בשלושה ספרים שונים, על שלושה אנשים שונים, שנקראים "האיש האחרון שידע הכל". אחד מהם הוא אתנסיוס קירכר, איש אשכולות ישועי, שבנה את מחדרי הפלאות הידועים של המאה ה-17 וחתום על סדרה של המצאות משעשעות ומשונות, כמו פסנתר החתולים: גם אותו אני מחשיב כמעין גיבור תרבות. על כל פנים, בעוד שהאקדמיה המסורתית מענישה סקרנים שקורצים לכיוון פולימטי, האמנות יכולה לשמש להם בית. כדאי גם להזכיר, בהקשר הזה, שאני מנסה ללמד נושאים שאני לא כל כך יודע. זו גם הזדמנות עבורי ללמוד, וגם מעין הרפתקה משותפת: בואו נקרא ביחד ספר. בשלוש השנים האחרונות, למשל, אני קורא עם סטודנטים ספר בביו-מכניקה. רק לאחרונה הבנתי שהנושא לא כל כך מעניין אותי.

​