מיה ואני | רעות אסימיני
עיצוב גרפי והפקה: אביגיל ריינר (The Studio), אור סגל
עריכה וליווי: תמר ביאליק
ייעוץ כתיבה: עמיר לב
עריכה לשונית: חוה רימון
כריכה קשה | 20.5 28X ס"מ | 96 עמודים
הוצאה עצמית בתמיכת מפעל הפיס
יצא לאור: ינואר 2022 | ראיון נערך: פברואר 2022

מעלעלת [ג'וי ברנרד]: הספר "מיה ואני" ראה אור במקביל לתערוכת היחיד שלך שנפתחה לאחרונה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. אני יודעת שהכל התחיל מכך שהעלית רישומים שיצרת בשנתיים האחרונות לפייסבוק, ובהדרגה נוצר יומן מתמשך. אני מניחה שהתהליכים התרחשו במקביל, אך מה הגיע קודם – הביצה או התרנגולת? הספר או התערוכה? או כפי שאנחנו אוהבות לשאול במעלעלת: איך ספר נולד?

[רעות אסימיני]: כשפרצה הקורונה בישראל במרץ 2020, זה היה בחלוף שבועיים מנעילתה של תערוכת יחיד שהייתה לי בבית האמנים בתל אביב. עדיין עיכלתי את החוויה כשהסגר הראשון התחיל. אני וביתי מיה התכנסנו בבית, בעוד שסביבנו שררו טירוף וחוסר ידיעה לאן העולם הולך. תחושת מוות ריחפה באוויר. בתגובה לכך יצרתי את הרישום הראשון, לא עם מיה אלא לבדי. רשמתי דמות אנושית; היכן ששרטטתי את הגרוגרת שלה, רשמתי גם אקדח נשלף.

מיה ואני, תערוכת יחיד במוזיאון פתח-תקווה, 2022

אוצרת: אירנה גורדון, צילום הצבה: טל ניסים

Ptikva_museum23_(0122).jpg

באותה תקופה מיה הייתה בת שנה וחצי, והיא רשמה המון. לי לא היה סטודיו, אך הצורך לצייר היה קיים, והפך הישרדותי. כל ערב, אחרי שמיה הלכה לישון וסיימתי לסדר את הבית, חיכתה לי ערימה של רישומים שלה. זו הייתה ההתחלה של ההורות שלי, וניסיתי להבין איך לתקשר עם ילדה שרק הוגה את ההברות הראשונות שלה. במקביל, נאלצתי לנסות ולהסתיר ממנה את הסיבות בשלן היא לא יכלה לצאת החוצה או ללכת לגן. הסתכלתי על הקווים שהיא רשמה, וזיהיתי אותם בתור הרגע הרישומי הקסום והטהור ביותר שיכול להיות, נטול ביקורת אמנותית. זה היה קצת כמו להתבונן במבט אנתרופולוגי על צמח שאת יודעת שיפרח ממנו פרח ואת צופה בו מתהווה. במובן פרקטי, התחילו להיגמר לנו הדפים בבית. ראיתי שמיה לא רושמת על גבי כל הדף, כך שנותר לי מקום לרשום בעצמי, ובאופן הזה התהליך התחיל. הרישום הראשון שיצרתי איתה היה של מתעמלת אמנותית. הוא נבע מתוך ניסיון להנפיש את הקו שהיא יצרה. באותה תקופה חשתי בדידות, לא יכולתי לצאת לעבוד או לראות חברים. התחלתי להעלות לפייסבוק את הרישומים המשותפים שלנו כמעט כל יום, ואנשים התחילו להגיב. כך, נוצר דיאלוג איתה וגם דיאלוג עם מי שחווה את הרישומים ברשת. זה שמר אותי שפויה. ככל שהזמן עבר והסגרים נהיו יותר קשים, הציורים הפכו יותר ביוגרפיים וגילו את מה שניסיתי להסתיר.

איך קרה המעבר מתהליך כה אינטימי להיווצרותן של תערוכה וספר אמנית?
זה לא היה מהלך מתוכנן. הרי ציירתי על דפים שהלכו והתמעטו בבית, לא יכולתי להעלות בדעתי שזה יגמר בתערוכה או בספר. אחרי שנה, הבנתי שאגרתי הרבה רישומים ושהם מתקשרים עם העולם. אנשים בישראל ומעבר לים הגיבו לרישומים, ב-New York Times כתבו על הפרויקט, הייתה לו תהודה. התחלתי לזהות רצף ונרטיב ברור; הבנתי שמדובר ביומן על גבי דפים שמספר סיפור, ומשם יצירת הספר הייתה המהלך הטבעי הבא. רציתי ליצור משהו שיהיה קצת נצחי באופיו. ספרים יכולים להיות נצחיים, למשל ספרי ילדים שמלווים אותנו מילדות ועד בגרות. בחוויה שלי, לעבודות אמנות יש חיים משלהן והן קיימות בעולם נפרד מעולמם של הספרים.

 

הכמיהה ליצור דבר-מה נצחי משתקפת גם בהחלטות העיצוביות שבאמצעותן גיבשת את החזות החיצונית של הספר. הוא נראה כמו קפסולה שמתעדת רגע חמקמק ובר-חלוף בחייהן של אם ובת. זה בא לידי ביטוי באלמנטים כמו עמודי הספר, שאינם ממוספרים ברצף עולה אלא מציינים את הגילאים בהם הייתן כשכל רישום משותף נוצר. דפי הספר משמרים את הטקטיליות של מצע הניירות הפשוטים. ספרי לי קצת על המחשבה מאחורי ההחלטות הללו, ועל חווית העבודה המשותפת עם המעצבת, אביגיל ריינר. הרישומים עברו מהלך של תרגום כפול: המרה לכדי תערוכה, והפיכה לספר. 

אכן מדובר בשני מהלכים שונים. הספר הגיע לפני התערוכה, והם התפתחו בנפרד. ניסיתי להבין איך אני מתרגמת את החוויה שהייתה לי לכדי ספר. ההחלטה הראשונה הייתה שהספר יכלול רק רישומים שלי ושל מיה, בניגוד לתערוכה שגם מכילה רישומים שיצרתי לבדי. בנוסף, בחרתי שלא לכלול את כל הרישומים שיצרתי עם מיה בספר, אלא לצמצם ולהציג רק חלק. כשהגעתי לשלב העיצוב ופגשתי את אביגיל, כבר היו לי הרבה טקסטים נלווים. החלטתי להוריד את התאריכים שהופיעו על הרישומים, כדי להפריד אותם מהצמידות לתקופת הקורונה.

 

בעבודה עם אביגיל, חשבנו על הספר כעל מעין הכלאה בין ספר אמנית לספר ילדים, ספר שמדבר בכמה שפות וקורץ לכמה עולמות. את צודקת, החומריות של הדף הייתה לי מאוד חשובה; אני זוכרת שבאיזשהו שלב פניתי אליה עם עותק ישן שהיה לי של הספר "הנסיך הקטן", ואמרתי לה: 'תראי, כזה דף אני רוצה'. רציתי שירגישו את העיפרון על פני הנייר. לאורך כל התהליך הייתה הרבה מחשבה חומרית. לכן גם לא פניתי להוצאת ספרים, רציתי שיהיה לי say על כל דבר.

 

ומה בנוגע לכריכה? מה פשר הרישום של העיניים העצומות שמופיע על הכריכה? האם מדובר בעיניה של מיה הישנה? בעיניים שלך?

זה מעניין שאת מתייחסת לשינה, כי כל סדרת הרישומים התייחסה פעמים רבות לחווית השינה ולמה שמתרחש בלילה. רציתי דימוי שיוכל להחזיק את כל הדבר הזה, אבל לא אחד שכבר היה קיים בתוך הספר. לקראת סוף התהליך, מיה רשמה הרבה מאוד קווים. זו הייתה תקופה במהלכה היא לא ישנה הרבה, ובעקבות זאת גם אני לא הצלחתי לישון. עם זאת, העיניים הן מוטיב שחוזר אצלי רבות בעבודות. אני מתעסקת הרבה בעיניים ובבכי. למשל, בעבודת התזה שיצרתי במהלך התואר השני שלי ב-Hunter College בניו-יורק, יצרתי מיצב וידאו בו נראית אישה (אחותי) ששרשראות בוקעות מעיניה כמו דמעות.

 

בת המלך, הקרנת וידאו בערוץ אחד, עץ, בד ולדים, 2017.
 

הכפולה האחרונה בספר היא מעניינת במיוחד, מפני שניכר שקיבלת בה מספר החלטות אמיצות. היא נבדלת מהכפולות האחרות, שמורכבות מרפרודוקציות של רישומים שלכן. הכפולה הזו כוללת תצלום של מיה הפעוטה אוחזת ברישום שלה. לא רואים את פניה של מיה, אך ברור שזו היא. זו בחירה רגשית ואסתטית טעונה ביותר, שחושפת את ביתך לעיני הקוראים. 

 

גם הבחירה הטקסטואלית שלך היא חשופה ומכמירת לב. על גבי התצלום הדפסת את הטקסט: "הראית לי את הציור בגאווה ואמרת: 'אמא, תיאי, חיוך', ואני הבנתי שזה נגמר". העליתי בדעתי שה-"נגמר" המפוכח הזה מתייחס למספר היבטים. הוא עשוי לסמל את סופו של תהליך היצירה המשותף, את הרגע שבו את חשה שאינך יכולה להתכתב עם מיה יותר כי היא מתחילה לקחת בעלות אוטונומית על הרישום שלה. גם ייתכן שה-"נגמר" מרפרר לסופו של עידן התמימות הילדית שאפיינה את השנתיים הראשונות של ילדותה, לפני שהבינה שהעולם מבקש ממנה לרשום דימויים מימטיים, שמתחקים אחר המציאות או מתקשרים איתה באופן ישיר.

כן, זה מה שקרה. יום אחד מיה חזרה מהגן והראתה לי ציור שלה, והציגה אותו בפניי בתור ציור של חיוך. עוד לפני שהרגע הזה התרחש ידעתי שהוא יגיע, כי לגננות יש נטייה ללמד ילדים לצייר את העולם המימטי, להראות להן איך ליצור דימויים כמו לב או פרחים. הבנתי שנגמרה התקופה בה אני הייתי המתווכת שלה של המציאות, שהיא כבר קולטת דברים לבד. הבנתי שגם נגמר הספר. שיברון הלב היה אמיתי. בנוגע לחשיפה, אני יכולה לומר שלפני יצירת הספר הייתי (ועודני) מההורים שלא חושפים את ילדיהם. אני לא מפרסמת תצלומים שלה ברשתות החברתיות, למשל. אך קיבלתי את ההחלטה הזו כי חשבתי על מיה שתקרא בספר יום אחד ותסתכל על הידיים של עצמה, אותן ידיים קטנות האוחזות בדף. זה מעין הד של הילדה הקטנה שהיא כעת ואפשרות לשמור אותה לעד. הצילום הוא רגע קפוא בזמן, וכמותו גם הספר. בחווית ההורות יש משהו שמבקש להקפיא רגעים, וזה היה רגע שרציתי שישאר קפוא ולא מעובד.

״אמא, תיאי, חיוך״ (מתוך הכפולה האחרונה של הספר)

image1.jpeg

אם בחשיפה עסקינן, הייתי רוצה שנהרהר בסוגייה המוסרית שנובעת מההחלטות שקיבלת. כאמניות, זה אך טבעי שהביוגרפיה שלנו תהיה אבן בניין מרכזית ביצירתנו. ומאידך, קיים אינסטינקט להגן על זיכרונות ועל חוויות אישיות ולא להפוך אותם לתוצר אמנותי שחשוף לעיני כל.

היה רגע, בשלב מוקדם בחיי, בו הבנתי שהאמנות לא עוזבת אותי ואני לא עוזבת אותה. הרעיונות תמיד הגיעו מהחיים, זו לא הייתה שאלה של בחירה. הדימוי הראשון שאני זוכרת בתור ילדה הוא שלא היה לנו מקום במקרר בבית, ולכן ההורים שלי הציבו אבטיח שרכשו בתוך האמבטיה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על האבטיח וחושבת: 'איזה דימוי יפה ומוזר'. ישר ציירתי אותו. הייתה לי מרצה ב-Hunter College שציירה ציורים מופשטים. היא אמרה לי פעם: 'אני לא כמוך. ברגע שאני סוגרת את דלת הסטודיו, באופן סמלי אני סוגרת את הדלת על החיים'. הלוואי ויכולתי לעשות את זה, אבל אני לא כמוה. אני תמיד מחכה שהדלת של החיים תיפתח.

מעניין לקרוא את 'מיה ואני' כפרק נוסף בסיפור אמנותי שאת מספרת, דרכו את חולקת חוויות שאת חווה בנושאים כמו גופניות, נשיות והיריון. קדם לפרויקט הנוכחי המיצג The Last Performance of the Fax Machine מ-2018, בו הקבלת את תהליך ההתיישנות וחוסר הרלוונטיות של מכשיר הפקס למצבה של אישה הרה. ב-2019 הצגת בפסטיבל מנופים, בתערוכה "אחות אחות", את המיצב הפיסולי שדי, שבו יצרת פסלים של נשים מיניקות-מסתתרות. באותה שנה יצרת גם את Full Hands, עבודה שבה ציירת על בטנך ותיעדת את השבוע האחרון להיריונך. עכשיו מתווספת לחוויות הללו חווית ההורות.

אצל הרבה אמניות יש התעסקות באימהות כגרעין חזק של היצירה. זה משמח אותי שאמניות לא מפחדות להגיד 'אני גם אמא' או 'אני אמא'. הפריחה של האימהות כמקור ליצירה היא חיובית, אך עם זאת, אני מבקשת שהמיסגור הזה לא יגדיר את כל העבודה שלי כי זו לא המהות היחידה שלה. המילה 'פרק' בהקשר הזה היא מאוד חשובה. פעם אמרתי בשיח אמנית, שאם כל העבודות שלי יונחו זו לצד זו כמו פריימים מסרט, הן יספרו יחד את הסיפור של החיים שלי. כיאה לסרט שאת המשכו אני לא מכירה, אני לא יודעת מה יהיה הפרק הבא. חוסר הידיעה היא מרגשת.

 

עשיתי שני תארים באמנות, אני אמנית פעילה וצורכת הרבה אמנות. מתוקף העובדות הללו, מתרחשת אינטלקטואליזציה בלתי פוסקת של האמנות ולאורך כל הדרך אני נלחמת בה. אני חושבת שההצלחה של הפרויקט הנוכחי טמונה בכך שלא ניסיתי לעשות אמנות, פשוט ציירתי עם הבת שלי. זה היה בעיקרו תהליך מלא שמחה. אם הקורונה לא הייתה מתרחשת, כנראה שלא הייתי יוצרת את הפרויקט הזה, כי הייתי אומרת לעצמי שזה רעיון בנאלי או קיטש. משהו בקו של מיה היה מלא אותנטיות שהייתה חסרה לי בחווית היצירה. ההתבוננות בה הזכירה לי את הרצון שלי לצייר, שהלך ונעלם בחלוף הזמן, ואת הרגע המדהים של חדוות הגילוי והראשוניות שבעשייה.

 

אני אמנם לא אמא בינתיים, רק מקווה לפעמים להיות, אבל אני בהחלט בת. בספר שלך זיהיתי את הרגש הסימביוטי של דאגה שמחלחלת בין הורים לילדים. היא מהדהדת ברישומים כמו זה שבו הפכת שרבוט אדום של מיה לרוח שאת מנסה להדוף ולהרחיק ממנה בעוד שהיא שקועה במשחק; או ברישום שבו מעגלים שחורים שציירה מיה זה על גבי זה הפכו לתמונה סוערת שבה רשמת זאבים אורבים לטרף. 

 

אחרי שעלעלתי בספר, הטקסט הראשון שעלה בדעתי הוא הפואמה "שיר משמר", שכתב נתן אלתרמן לביתו תרצה אתר ב-1965. אלתרמן, בדומה לך, מונה את הסכנות האמיתיות והמדומיינות שביתו צריכה להישמר מהן: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך / מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חושך / מאבן קלע, מסכין, מציפורניים". אתר הגיבה לאזהרה הזו ב"שיר הנשמרת": "אני נזהרת מדברים נופלים / מאש, מרוח, משירים / בתריסים כל מיני רוחות מכים / כל מיני עופות מדברים / אבל אני שומרת את נפשי מהם / וגם איני בוכה / אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה / אני ברוכה". האם הספר הזה הוא במידה מסוימת "שיר משמר" שאת מקדישה למיה? או שהאזהרה היא בכלל תזכורת עבור עצמך אודות האתגרים הטמונים בחווית ההורות?

כשהספר התפרסם, פנתה אלי מישהי ושאלה אם הוא מתאים לילד בן חמש. עניתי שהספר מתאים לילדים שעדיין לא יודעים לקרוא, כי כמו שאת אומרת, זה ספר שמתעסק בחרדות שלי בנוגע לקיום של שתינו ותוהה עד כמה אני מצליחה או נכשלת להחזיק את הדבר הזה. לאורך תהליך היצירה המשותף, עלתה בי השאלה: האם מיה מציירת כי היא רוצה לצייר או האם היא מציירת כי היא רוצה שאמשיך להגיב ולהיות איתה? בחווית האימהות-בנות, זו שאלה חשובה שנשאלת – האם את כאן בשבילי או שבעצם אני כאן בשבילך? הספר מתחיל בהתבוננות שלי על מיה, ומתרחש בו היפוך במהלכו מיה היא זו שמתבוננת עלי. 

יש בספר התייחסות לרגע פואטי בו מיה קיבלה משקפי ראייה. כשזה קרה במציאות, החלטתי שגם אני אעטה משקפיים כדי שהיא תרגיש בנוח. במשך חודש שלם, הסתובבתי עם משקפי ראייה ללא עדשות. אחותי צחקה עלי ואמרה: 'רעות, היא צריכה להתמודד. את לא יכולה תמיד להנגיש לה הכל'. עניתי לה: 'אני חושבת שאני עושה את זה בשבילי'. רציתי להבין איך היא רואה את העולם. 

 

חלק ניכר מהקסם של הספר נובע מהראשוניות של הפרקטיקה שגיבשת. בטקסט היפה שכתבה מריה ה. לו, היא מכנה את הסוגה שבראת "סוריאליזם אימהי". היא כותבת: "אי אז בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלו [ציירים סוריאליסטים]… לשלב יחדיו טכניקת כתיבה אוטומטית וציור. התנסויותיהם המשותפות הובילו להמצאת המשחק הסוריאליסטי, הגוף המיוחד (The Exquisite Corpse). משתתף אחד מצייר דמות על דף נייר ומקפל אותו כך שיסתיר חלק ממנה. הוא מעביר את הדף המקופל לבא אחריו. כל משתתף ממשיך את הציור… יש מקום להשוות בין הגוף המיוחד לבין היצירות במיה ואני. בשניהם מגלים את חדוות הציור ושיתוף הפעולה". את מסכימה עם ההשוואה?

זו השוואה מפרה, כי היא מחדדת את ההבדלים ואת המוטיבציות. מבחינה פרקטית המהלך של הסוריאליסטים היה מתמשך; וכשאני יצרתי עם מיה זו הייתה חוויה מקוטעת. כן היו רגעים במסע שהפכו לדיאלוג כמעט חומרי ואמנותי. למשל, יש רישום שבו אני נראית מרימה את החולצה. הוא נוצר כי אני חיכיתי לרגע שבו מיה תרשום קווים שיראו לי כמו טורסו, ושעליהם אוכל להתבסס. לא יכולתי להגיד לה: 'מיה, תציירי לי משהו שיראה כמו טורסו'. פשוט חיכיתי שיגיע הרגע הזה, והציפייה הייתה מרגשת בפני עצמה. מריה מאוד השפיעה עלי ועל האופן שבו אני מתבוננת על אמנות ומרגישה אותה. פגשתי אותה במהלך הלימודים בתואר השני, והיא הביאה איתה עומק שלא פגשתי קודם לכן באנשים שמתבוננים על אמנות. היא זיהתה דברים שאפילו לא אמרתי לה. זה כבוד גדול שהיא כתבה את הטקסט לספר.
 

קראת לספר "מיה ואני". האם זו מחווה שמדגישה את העובדה שהרישומים שלה הפכו למצע עבורך?

קראתי לספר כך בהשראת שירו של ג'ון לנון, God. יש בשיר שורה שבה הוא שר: I just believe in me / Yoko and me / And that's reality. יש משהו במשפט הזה שכבש אותי. שמעתי את לנון הרבה כשמיה נולדה. ג'ון לנון ויוקו אונו היו מעין קפסולה אחת כנגד כל העולם, וכשהייתי עם מיה בבית במהלך תקופת הקורונה זה הרגיש כך. רק אני והיא, קפסולה כנגד כל העולם. לנון שר "that's reality", וזו הייתה המציאות שלי. המציאות היא כמובן יותר רחבה; יש למיה אבא, בן הזוג שלי, ויש לנו גם כלב. אנחנו לא חיות לבד. אבל הייתה תחושה שהעולם נסגר ואנחנו רואות רק זו את זו.
 

לעשות ספר זה כמו…

זה כמו משחק הילדים שבו מניחים לבנים אחת על גבי השנייה ומקווים שהן לא יפלו. אחר כך מגיע הרגע בו יש מגדל, הוא עומד ויש לו חיים בזכות עצמו, ואז צריך לשמור על האיזון.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

הספר של ורד אהרונוביץ'. זהו ספר פופ-אפ קסום, שהוא בעצמו יצירת אמנות.

איפה ניתן להשיג את הספר? באתר שלי.