נייר ומספריים | הילה לביב

טקסטים: אנה ורבורג ואלזה לסקוב

כריכה רכה | 14.5X20 ס"מ | 30 עמודים, חלקם גזורים

עריכה, הדפסה וכריכה ידנית: ננה אריאל ואורי יואלי

הוצאה: דפוס בית 

מהדורה ראשונה: 50 עותקים [sold out] 

מהדורה שנייה: 50 עותקים 

שפות: אנגלית [מתורגמת משבדית], עברית 

ראיון נערך: יולי 2021

השקה: 20.8.2021 במשכן לאמנות עין חרוד בשעה 11:00

[מעלעלת, שירז גרינבאום]: ׳נייר ומספריים׳ הוא ספר האמנית השני שלך. הראשון, ׳ספר ליום גשום׳, הוא הומאג׳ לספר ילדים שאם סבתך, אנה ורבורג, כתבה והוציאה לאור בשבדיה, ארץ מולדתה. הספרים שלה מאד הצליחו בזמנה ותורגמו לגרמנית, דנית, אנגלית ועוד שפות. את עובדת עם המורשת המשפחתית גם בהצבות שלך וגם בספר הנוכחי. הפעם העיסוק במנהגים משפחתיים הוא אפילו עוד יותר חומרי. איך ספר נגזר?

[הילה לביב]: בזמן הקורונה רציתי לעשות משהו פרקטי, משהו שהוא לא ״אמנות״. היתה לי פתאום מאניה לעבודות יד, יחד עם כל העולם, בזמן שהיה צריך להמציא מחדש מה לעשות בבית, להמציא משימות חינוכיות כדי להעסיק את הילדים. רציתי לתרגם את כל "ספר ליום גשום" לעברית. במקור השבדי הוא נקרא Vad Ska Vi Göra?, שזה בתרגום לעברית ״מה נעשה היום?״. בתרגום האנגלי קראו לו - My Rainy Day Book. הבנתי שפרקטית אני לא יכולה לתרגם ישירות משבדית, אלא רק מהתרגום האנגלי. עשיתי השוואות בגוגל טרנסלייט, וראיתי שמעניינים אותי הפערים בין התרגומים, והאופן שבו התאימו את הספר לתרבויות השונות. ואז התרגום התחיל להסתבך. נזכרתי שכשהייתי ילדה, הייתי מעתיקה מתוך ספרים ומחברות, טקסטים ואיורים בעזרת נייר פרגמנט. אני עדיין עושה את זה כשאני צריכה להירגע. הפעולה של העתקת כתב יד של מישהו, מייצרת הטמעה והזדהות. זה כמו שחקן שחוזר על שורות מתוך מחזה. זו פעולה פרפורמטיבית ואימרסיבית. היום מתייחסים להעתקה כבעיה, אבל בכל כך הרבה מקצועות חייבים להעתיק כדי ללמוד, זה חלק מהאופן שבו את נהיית שותפה. הספר נולד מתוך ההתנגשות של שתי הפעולות האלה, התרגום וההעתקה. 

הטקסטים הנוספים שבחרת לעבוד איתם ב״נייר ומספריים״, הם מתוך אלבומי משפחה ויומנים של אנה ורבורג. הם מתקיימים בשלוש ״דרכים״: כתב היד הגרמני שלה, התרגום האנגלי והעברי. זה הופך לכתב סתרים, או כמו בדים שתפורים זה לזה.

אצלנו במשפחה הסיפורים תמיד היו בשתי שפות, לפחות. ובכל אלבום או ספר היינו מדביקות עם סלוטייפ את התרגום של השפה השניה מתחת לטקסט המקור או עליו. זה היה המנהג, אולי בגלל שאנה היגרה משבדיה לגרמניה, ולאחר מכן כל המשפחה ברחה לשבדיה, וסבתא שלי ז״ל, נוני, שנפטרה לפני כמה חודשים, היגרה לישראל אחרי מלחמה״ע השנייה, ולמדה עברית בגיל יחסית מאוחר. סבתא שלי דיברה גרמנית, שבדית ואנגלית ואת העברית כבר לא הצליחה להטמיע. הספרים בבית שלה היו בשפות שלא ידעתי לקרוא, הייתי צריכה שהיא תתרגם בעל פה, או שעשינו פרויקט תרגום. בנוסף, סבתא שלי היתה כותבת לנו ביומולדת ספרים, בהתחלה ניסתה בעברית מקולקלת אחר כך עברה לאנגלית. אני או הנכדים והנכדות האחרות, היינו יושבים איתה וכותבות את התרגום בעברית. זה היה פרויקט תרגום שיש בו מסירה, שבתוכו זכרונות והיסטוריה של המשפחה, אבל מה שהיה חשוב הוא האופן שבו הוא מסופר, ה Story Telling.

 

אגב מסורת, הטקסטים האוצרותיים ב״ספר ליום גשום״ מספרים שהמטרה של אנה ורבורג היתה ללמד ילדים לעשות דברים, להכין מתנות, לעשות דברים לבד. זה היה פרויקט חינוכי, שהיה קשור לדמוקרטיזציה של מיומנויות; שאיפשר לילדים ממעמד יותר נמוך ליהנות מחפצים בעלי ערך אסתטי וגם לחוות עצמאות. העניין החינוכי מתהפך בפרויקט שלך, את מבקשת מהקוראים, שרובם מבוגרים, לעשות פעולה משחקית, ילדית. 

הבנתי בעצם שאני הפרנקשטיין של הספר הזה, אני ממשיכה כאישה בוגרת וכאמנית לעשות את הדברים שאנה מלמדת ילדים לעשות בספר, ושסבתא שלי לימדה אותי, ופשוט השתכללתי בהם מאד עם השנים. כאמנית, אני עושה קיפולי נייר וגזירות, ואפשר להגיד שאני לכודה בעולם הזה. זה כמו כתבי קודש בשבילי במובן שאני יכולה לחזור ולהעתיק, לחזור ולגזור, ולגלות כל פעם משהו חדש על עצמי, כאישה וכאמנית. זו גם פעולה שמפיגה געגועים. יש תכונות לאמניות.ים, שהן לפעמים לא מאד שימושיות אבל הן מאד דומיננטיות. למשל, היכולת לדמיין, להזדהות ולחוש אמפטיה. סבתא שלי שמרה סביבה חפצים מאד ספיציפיים, עוד מהבית של המשפחה בהמבורג, והיא היתה מדברת עליהם כאילו הם מחוברים לאנשים שהשתמשו בהם. כשהיתה מספרת משהו על מורמור אלן, הסבתא השבדית שלה, היתה מפנה יד במחווה לכיסא הנדנדה השבדי. ההיסטוריה חיה איתה. היא גם היתה גוזרת ספרים אמיתיים, באופן שאני לא מעיזה. אני עושה זירוקס ורק אז גוזרת. אפשר להגיד שאני ממשיכה את הפרויקט של המשפחה, אבל הוא הפך להיות ׳משהו׳ באמנות. אני תוהה אם זו בגידה במסורת או המשך שלה.

 

מרתק הקשר בין עריכה אנלוגית של קולנוע, הגזירה וההדבקה של צלולויד, לעריכה שאת עושה דרך הגזירה של אלמנטים חזותיים וטקסטואליים בספר. 

כן אבל למה שמישהו מחוץ למשפחה יתעניין בסיפורים האלה? זו שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה. עבור ״נייר ומספריים״ רציתי בהתחלה לתרגם פרק פרק, אבל מצאתי את עצמי גוזרת ומדביקה, עושה קולאג׳ים. אז כדי להיות פרודוקטיבית, לקחתי פרק אחד, וגזרתי אותו במספריים. עכשיו זה הזמן לגלות ש״ספר ליום גשום״ המקורי [של אנה, אם סבתי], הוא ספר הנחיות לעבודות יד בנייר. כשקראתי אותו שוב כאמנית בוגרת, החלטתי שאבצע את כל מה שהילדים אמורים לעשות. גיליתי שהגוף שלי זוכר באופן אוטומטי את כל ההנחיות האלה מהילדות. סבתא שלי לימדה אותנו לעשות את כל הדברים הללו. הספר כתוב בגוף ראשון, אנה פונה אל הילדים והילדות. פתאום הרגשתי את הטקסט כמו ערוץ תקשורת בינינו, היא מדברת ואני מקשיבה, ואני יכולה גם לענות. 

את מראה לי פה אלבומי משפחה מאמצע המאה ה 18, האמת שאני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי. 

כן, כן, יש כאן יומן בכתב יד מהמאה ה 18 של הסבתא הגרמניה של נוני, שרלוטה ורבורג (אם אביה). ואלו יומני מסע שאנה כתבה עבור נוני, כשהיתה ילדה. בשלב מאוחר של העבודה הבנתי שחלק מיומן המסע יכנס לספר שלי. כדי שאוכל לקרוא אותו, הוא בעצמו עבר מסע: היומן נכתב בכתב ידה של אנה בגרמנית. חברה ואישה מופלאה, ששמה מרים (תיאה) פולין (קרויצברד) ז"ל, שהכירה את המשפחה מהמבורג, פיענחה עבורי את כתב היד, וקרובת משפחה מדהימה אחרת, מריה כריסטינה מילס, תרגמה אותו לאנגלית עבורי. אקריא לך קטע:

,But Traveling is always good“

,And you can count yourself lucky to be going on a journey

,And seeing new Countries and Towns

,But there's much one forgets easily

,And there isn't always enough memory

,And it's a pity to forget beautiful things

”.Now that is exactly why I am writing this

לתערוכה הקרובה שלי במשכן לאמנות בעין חרוד קוראים ״לשכוח דברים יפים״.

 

שיכחה וזיכרון נוכחות גם באופן שבו את ״משבשת״ עבור הקורא.ת. את תוכן העניינים של הספר. כשמעלעלות לא ברור איפה נמצא כל אחד מהחלקים, צריך לעבור דף דף ולפענח את הכתב, כדי לארגן אותו מחדש תוך כדי קריאה.

המבנה של הספר התרחש תוך כדי המון משחקים, רציתי שזה יהיה ספר שאפשר לגזור אותו, אבל גם שלא יהיה ברור אם זה באמת מותר או אסור. התחלתי לגזור אותו בעצמי כדי שזה יהיה פחות קשה עבור הקוראים. נהנתי באופן לא סביר לגזור 50 עותקים בעצמי. הספר בנוי כמו מבחן רורשך. רציתי שהעברית תוכל להיצמד לטקסט באנגלית, אבל בגלל הכתיבה משני צדדים שונים, הטקסט באנגלית הפוך ביחס לעברית, וזה יוצא מעין תרגום-מראה, מעין משחק דאדאיסטי. אם קוראים את הטקסט ההפוך בעברית זה נשמע קצת כמו שסבתא שלי היתה מדברת - עברית עם דקדוק גרמני. אני כל כך מתגעגעת לאיך שהיא דיברה. האופן שבו הזכר הופך לנקבה, בשמות של חפצים וא.נשים. היה לי גם חשוב שתהיה לספר הקדמה, כמו שיש כניסה לבית. אבל לא יצאתי מנומסת, כי ההקדמה מוקמה אחרי הפרק הראשון, ומיד אחריה יש אפילוג. זו הקדמה מאד אוניברסאלית, שיכולה היתה לפתוח את כל ספר, בעיניי.

יומן המסע של אנה ורבורג, 1934.

צילום: לנה גומון.

press to zoom

press to zoom

press to zoom

press to zoom
1/4

יש בה עוד משפט שאי אפשר לא לצטט [בתרגום חופשי מגרמנית]: ״If you wish to Travel, Keep very quiet.

Go at a steady pace, Don't carry much. Get up early in the Morning, And leave your worries at Home״.
אנה מצטטת פה משפט שפתח כל ״בדקר״ (Baedeker), מותג גרמני של ספרי התיירות הפופולריים הראשונים באירופה, שנכתבו על ידי קארל בדקר, וקיימים עד היום. היו בו עצות פרקטיות איפה לישון, איך לטייל, איך לארוז. 

אני רק עושה סדר לעצמי, זו אנה [אם סבתך] ציטטה ביומן המסע שלה, עבור נוני, סבתא שלך. איך גילית שזה ציטוט?

נוני היתה מספרת שזה משהו שההורים שלה היו אומרים, אבל היא לא זכרה את הקונטקסט, כמו הרבה מהעצות שהעבירה אליי. מידי פעם התגלו אי דיוקים, חורים כאלו בסיפורים, אני מתה על זה. רק כשתרגמתי בקפדנות את היומן הבנתי את מקור העצה ה"משפחתית". אגב, אפרופו מסעות, יש במשפחה שלנו אגדה, שאבא של נוני, פריץ ורבורג, היה נוסע לכל מקום עם מזוודה של ספרים, למרות שבפועל לא היה קורא אותם. הוא רק רצה אותם לצידו, אבל את הדאגות הם השאירו בבית.

 

גם אני עושה את זה. לא מזוודה אבל הרבה יותר מדי ממה שצריך.

גם אני! אני בעצם מנסה להגן על עצמי מהנסיעה. איזה הרגלים תימהוניים עוברים בירושה.

 

את גם גוזרת צילומים, שזה עוד הרגל משפחתי. הפעולה של גזירת אלבום משפחה של אנה ורבורג מופיעה בעבודת וידאו ["נייר ומספריים", 2018] שהצגת בספרייה בבית ורבורג, מקום מושבו ההיסטורי של אָבִּי ורבורג [Aby Warburg] בהמבורג, שמשמש היום כפורום בינתחומי לאיקונוגרפיה פוליטית. אי אפשר שלא לראות את הקשר באופן סידור התמונות באלבום שלה בהשוואה לפרויקט המונומנטלי שלו. ה״מנמוסינה״ [או בשמו המלא ״מנמוסינה: סדרת תמונות למחקר תפקיד ערכים מביעים מותנים מראש בעולם העתיק להדגמה של חיים משמעותיים באמנות של הרנסאנס האירופי״], הוא מפעל אינטלקטואלי עצום, שרובו לא שרד ושוחזר רק בשנות התשעים באמצעות צילומים. היום ורבורג נחשב כמי שהניח את היסודות לחשיבה בינתחומית על דימויים, כלומר לשדה המחקר שנקרא ״תרבות חזותית״. שמתי לב שאת כמעט לא מדברת על הייחוס המשפחתי הזה באף ראיון. אני יכולה לנחש אבל בכל זאת אשאל, למה?

כשאני הייתי ילדה אף אחד מסביבי לא ידע מי זה אָבִּי ורבורג. לקח לי זמן להבין שאנשים יודעים דברים על המשפחה שלי, דברים שהיו נראים לי איזוטריים עד גיל מבוגר יחסית. כשהייתי נערה היה לי פוסטר שלו מעל המיטה, וקוויתי שהחוכמה שלו תדלוף אליי. התייחסתי אליו כאל אב קדמון. אבל תמיד הרגשתי שאני צריכה לייצר לעצמי מרחב משלי, ש״יצדיק״ את הקשר לעבודה שלו. מה גם שהסיפור שלו מאד סבוך, כמו של כל המשפחה, ואני תמיד התמקדתי בצד הנשי. משפחת ורבורג היתה בעצם משפחה מאטריכאלית, אבל בחלק הראשון של המאה ה-20 היו בה חמישה אחים דומיננטיים ושתי אחיות, שהודרו מהזיכרון כמעט. סבתא שלי, עשתה הכל כדי להעלים את הייחוס, ושמחה לשנות את שם המשפחה.

האלבום שאיתו עבדתי לקראת התערוכה בהמבורג [Sommerhaus-Cutout], היה מסודר לפי נושאים, בדומה ל׳מנמוסינה׳ של אָבִּי: הנוף, ארגז החול, השבילים, כר-הדשא, וכו'. לשניהם היו הפרעות מיון דומות, ואין לי ספק שאנה הושפעה ממנו. כשהתחלתי את העבודה, הסתכלתי על האלבום ושאלתי מה הוא רוצה ממני. סבתא שלי גזרה חצי מהאלבומים המשפחתיים שהיו אצלה. אולי זו היתה פעולה תרפויטית, היא סרבה לבצע ״מסירה״ מסודרת, והכינה מהרסיסים שלהם סיפורים חדשים ועקומים. באיזשהו שלב ביקשתי שתמצא לי את שרידי האלבום החגיגי, שאנה הכינה, והבטחתי שאני לא אשפוט אותה גם אם אכלה חלקים ממנו. העובדה שהיא היתה נסיכה בהמבורג לא היתה כל כך שימושית בנגב, איפה שגרה יותר ממחצית מחייה.

 

ובטח אי אפשר היה לדבר על העבר.

דיברנו הרבה על העבר בדרך מסוימת ועוקפת. היא העבירה אלי געגועים למקומות שלא הייתי בהם. סבתא שלי לא אמרה ״אני מתגעגעת להמבורג״, כי אסור היה להגיד שאת מתגעגעת לגרמניה בשנות ה 50 במדינת ישראל. זה נכון לגבי דור שלם שהגיע מעולם שנחרב. המולדת שהיא חוותה לא היתה קיימת יותר, הבית שהיא זכרה אבד. כשהזדקנה הזכרונות מהילדות המוקדמת התחדדו ואחרים היטשטשו. בשנים האחרונות הצעתי חצי בצחוק שנסע יחד להמבורג, והיא לא הסכימה. אמרה שהיא ״פשוט עוצמת עיניים בשביל להיות שם״. סבתא שלי חיה עד גיל 99, וזכיתי לחיות איתה כאדם מבוגר ומפוכח לגבי המורשת שלה.

 

אם להיות רגע מהותנית, זה מעניין לראות איך החלק הגברי והנשי במשפחה משלימים. הנשים עסקו בחינוך פרוגרסיבי דרך מלאכות יד, בתרגום וכתיבת ההיסטוריה המשפחתית, גם באמצעות צילום. וורבורג, שמייצג לרגע את הצד הגברי, עסק באספקטים מיתיים, היסטוריים ופסיכולוגיים שמתגלמים בכוח הפוליטי של דימויים. זה איפשר לו אפילו לחזות את העתיד, נכון?

אפרופו נשים וגברים בסיפורים של סבתא שלי רוב הגברים היו איומים. לגבי אָבִּי, במיתולוגיה המשפחתית באמת סיפרו עליו שהיה לו חוש שישי וחזה את העתיד כמה פעמים. במסגרת העבודה על האטלס, הוא היה אוסף צילומים שקשורים לנושא מסוים, מניח אותם על לוח שחור, מצלם אותם ורואה דרך הצילום אם הלוח עובד. הלוח הוא כלי עבודה. אם זה לא עובד אפשר לנסות שוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא החליט לאסוף את כל הצילומים שהופיעו בכמה עיתונים של המלחמה, וככל הנראה בין השאר חזה את מה שהולך לקרות באירופה במלחמת העולם השניה מהתבוננות בהם. הוא כעס נורא על התקשורת שהחמירה את המצב הפוליטי, והיה שולח מכתבים זועמים למערכות העיתונים. הוא כבר היה אז חוקר מפורסם. בעקבות התובנות האלה, הוא השתגע ורצה להרוג את המשפחה שלו בעצמו, אושפז במחלקה פסיכיאטרית, ולמרבה המזל הצליח לצאת מהמשבר ולמות בשיבה טובה לפני מלחמת העולם השנייה.

 

אחרי שהוא השתחרר מבית החולים, הוא תיכנן את המבנה שבתוכו יהיה מכון ורבורג, ספרייה מאד עתידנית, אליפטית, שהיה בה גם מקום מיוחד ללוחות שלו ומעליות וזרמי אויר שיובילו את הספרים. גם שיטת המיון והתצוגה של ספרים שהציע היא פואטית ורדיקלית, היא נקראת ״השכן הטוב". הרעיון שלו היה, שהמידע שאני מחפשת לא נמצא בספר שאני מחפשת, אלא בספר לידו. כמו השיר "you can't always get what you want, you get what you need”. הוא סידר את הספרים לפי נושאים ולא לפי א-ב של שמות הכותבים. את כל הספרייה שלו הצליחו להבריח באונייה ללונדון לפני מלחמה״ע ה-2, כולל המדפים וכל הריהוט, ולהקים שם את המכון. בית-ורבורג בהמבורג נשאר כמו קונכיה ריקה. אגב גזירה, לפני שאָבִּי השתגע, במסגרת הניסיון להבין את צילומי העיתונות מהמלחמה, הוא הכריח את אשתו וילדיו לגזור אותם יחד איתו. זה הפרויקט היחיד שלו שאבד לגמרי.

 

מה שנקרא גזירת-גורל.

כן... מעניין אותי שהחוקרים במכון ורבורג, שעסקו בעבודת מחקר בעזרת דימויים טרום עידן המחשב, גזרו והדביקו כחלק מעבודה השוטפת שלהם. זה מחזיר אותי לשאלה שלך על העניין החינוכי בספר שלי, לבקש מאנשים מבוגרים לגזור אותו.

 

כן, את מציעה לא.נשים להשתתף במחקר. עכשיו את מוציאה מהדורה שנייה של הספר, ומשיקה אותו בתערוכה חדשה. איך ההתקבלות של הספר עד כה? מישהו.י העיז לגזור?

בינתיים היו מעטות שאמרו שהן מתכננות לאזור אומץ. אבל האמת שהמכירה לא נעשתה דרכי ישירות, אלא ב׳סיפור פשוט׳ וב׳מגדלור׳. אז אני לא יודעת ממש, הלואי שכן.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

"אשוחית" של דנה יואלי. ספר אמנית מקסים ויפיפיה שהוא גם יומן מסע וקשור בזכרונות שנמסרו לה מסבא שלה. מושלם.

איפה משיגים את הספר? בפתיחה של התערוכה ״לשכוח דברים יפים״ במשכן לאמנות עין-חרוד ב 20.8.2021, בחנויות: סיפור פשוט, המגדלור, ומגזין III ספרים יפו, ודרך האינסטגרם של הילה.