עיצוב: סטודיו ג2: דנה גז ונעמי גייגר
שפות: עברית, ערבית, אנגלית
טקסטים: אלינור דרזי, כפאח עבד אלחלים, גיש עמית, מורג קרסל וחן תמיר
עורכים לשוניים: כפאח עבד אלחלים, איה ברויר
כריכה רכה | 22.5X16.5 ס״מ | 202 עמודים | 500 עותקים
יצא לאור: 2018 | ראיון נערך יולי 2021
[מעלעלת: אפרת יששכר]: הספר צנוע בגודלו, קל במשקלו והכריכה מעודנת. צללתי איתו לשעות ארוכות של קריאה והתבוננות, מה שחשבתי שהוא קטלוג לתערוכה "שודדים" [CCA Tel Aviv, 2017] התגלה כמחקר מעמיק ועשיר, פיוטי וטרגי, שעומד בפני עצמו. זהו ספר שעוסק בפרקטיקות שלך כאמנית, שבהפעלה שלהן יצרת מספר תערוכות יחיד. איך נולד הספר?
אני רוצה להתחיל דווקא מהעכשיו. אנחנו נפגשות שלוש וחצי שנים אחרי ההוצאה של הספר, ואלו מרגישות כמו שנים ארוכות במיוחד. אולי תמיד שנים נראות כך, ואולי הקורונה בכל זאת שיבשה דבר או שניים בתחושה של הזמן. בנוסף, נדמה לי שלא פעם השיחה על פרויקטים ישנים איננה פשוטה, ולעיתים אף מסוכסכת. כך גם פה. הספר יצא לצד התערוכה ״שודדים״, אולם ממרחק הזמן אני יכולה להגיד שהספר הזה סיכם פרק ארוך יותר של עשייה, ושלאחריו משהו מעט השתנה בפעולה שלי כיוצרת, אבל את השינוי הזה אולי עוד מוקדם לי לנסח.
אני חושבת על הספר הזה כאסופה של תהיות לגבי מערכת היחסים הסבוכה בין המושג שלל לאובייקט התצוגה האמנותי. סביב התערוכה ״שודדים״, ניסיתי למפות מחדש את עבודתי, ושמתי לב שבמבט אחורה ניתן לזהות חזרה. כמעט כדיבוק, לשאלת השלל — שאלת הבעלות על אובייקטים שנגזלו מאדם, ממקום או מגוף זר, והפכו לחלק ממארג זהותו של הגוזל. באף שלב לא קיבלתי החלטה מודעת לכך שזה העניין שלי, זה עיסוק שהתגנב בחשאי וכמו שטף פרויקטים ישנים באור חדש. בעבודה על הספר ניסיתי שלא למקם את עבודות האמנות במרכז אלא דווקא את אותו מושג שרודף אותן ואותי — שלל. לפיכך, גם שזה ספר אמנית, ניסיתי להציב את העבודות עצמן זו לצד זו כמי שמפענחות את המושג מעמדות שונות. עם זאת רציתי להרחיב את הדיון, מתוך הכרה במוגבלות של נקודת מבטי. הזמנתי ארבעה כותבים משדות מחשבה שונים — אלינור דרזי, גיש עמית, כפאח עבד אלחלים ומורג קרסל — הפורמים את מושג השלל מנקודות מבט שונות, כלכליות, חברתיות ופילוסופיות ודרך מקרי מבחן מגוונים.
בתקופת העבודה על הספר ועל התערוכה הייתי עסוקה בניסיון למפות את הטרמינולוגיה העשירה הסובבת את מעשה השוד. ניסיתי להבין את ההבדלים המילוניים אך גם התרבותיים של המונחים - שלל, שוד, ביזה, גניבה, גזל ומלקוח (ובמידה מסויימת גם ניכוס) ושל מקבילותיהם האנגליות וביניהן - Pilfer, Plunder, Loot, Booty. למול זה אחד הדברים המעניינים היה לנסות ולהבין באיזה מונח להשתמש בספר ובאיזה לתערוכה. המונח שלל נבחר בסוף גם בשל קרבתו למילה ׳תשליל׳, הנגטיב הצילומי, שהדגיש את הצילום כמעשה של שלילה והיפוך. הספר הוא מעמד רעיוני שעל גביו התערוכה ניצבת, שמתוכו היא נולדה. באמצעות התערוכה ניסיתי להתבונן בשאלה הניצבת מאחורי המונח ״שוד עתיקות״ באופן כללי ובפרט על האדמה הזו.
ובחרת לעשות את זה באמצעות התבוננות בארכיון התצלומים והאובייקטים של היחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות. עצם השם מעלה חיוך.
כן. היחידה, המופקדת על שמירת אתרים ארכיאולוגיים מפני שודדים, צברה ארכיון ייחודי של תצלומים, וביניהם תצלומים של הכלים המשמשים את שודדי העתיקות, של אתרים שנבזזו ושל פשיטות היחידה על בתים ועל אתרים. האוסף השני שמקורו בפעילות היחידה הוא אוסף אובייקטים - אוסף של חפצים שדודים שהוחרמו מגוזליהם ומאוחסנים במחסני אוצרות המדינה. התערוכה היתה בנויה כמיצב אחד בעל פרקים שונים שחומרי הגלם שלו הם התצלומים ואת אובייקטים שמקורם ביחידה למניעת שוד עתיקות. כמו בעבודות אחרות שלי, שאלת קנה המידה ליוותה את המיצב. התצלומים הוגדלו לגודל טבעי ובכך הפכו את הסובייקטים שמצולמים בהם לאלו שמביטים בצופה פנים-אל-פנים.
״שודדים״, 2018.
צילום: יובל חי, המרכז לאמנות עכשווית, אוצרת: חן תמיר.
בספר יש עוד פרויקטים שעוסקים באותה תמה. תוכלי לספר לנו עליהם?
פרויקטים נוספים שמופיעים בספר ועוסקים באופן מובהק בשלל הם ״רכוש נטוש״. פרויקט בו שהיתי בקיבוץ יד מרדכי ובחנתי חפצים המפוזרים בקיבוץ ומתוייגים עד עצם היום הזה כ״רכוש נטוש״. מונח שמקורו בתיאור נכסים פלסטינים שבעליהם הוגלו או נרצחו אחרי הכיבוש היהודי ב־1948. את החפצים, כמעט חסרי ערך כלכלי, ניסיתי לבחון מבעד לנרטיבים החדשים שנרקמו סביבם, כלומר, באורח שבו בעליהם החדשים תופסים אותם כחלק מזהותם שלהם. בפרויקט ״שלל״, ממנו (גם) שאוב שם הספר, עיבדתי תצלום ארכיוני של תצוגת נשק שנלקח כשלל מלחמה והוצג במוזיאון פתח תקוה. הנשק אוחסן במוזיאון לצד אוסף אמנות עד תחילת שנות 2000. התצלום, משנת 1957, נמצא בארכיון העיר ומראה את החלל הצר, שבו הוצגו עשרות כלי נשק בצד הכיתוב “שלל”.
בעבודה שיחזרתי את החלל המצולם על ידי כיסוי קירות הגלריה בתצלום אשר הוגדל לקנה מידה של אחד לאחד, אולם מחקתי באופן דיגיטלי את כל כלי הנשק מן הדימוי והותרתי בו רק את הכיתוב הנלווה ״שלל״ המעיד על מה שמילא במקור את הריק. הפרויקט ״אוסף לא פרטי״ שבו הצגתי מקבץ של תצלומים גנובים שקיבלתי מידיד משפחה, שבעודו נער אסף אותם מבית שכֵניו בתל אביב של שנות ה־60. התצלומים לוכדים מגוון של אירועים היסטוריים, לרבות מלחמת 1948, מבצע סיני ומשפט אייכמן, והעבודה עוסקת באשמה שלו על גניבת הצילומים ובאופן בו סיפורם כאוביקטים משתרג עם תוכנם מחד ועם סיפור חייו מאידך.
הספר גם כולל פרויקטים שעל פניו מושג השלל זר להם, אולם לאורו נפתח בקריאה בהם רובד נוסף שמצאתי מעניין. פרויקט כזה הוא ״עבודות מארכיון הקרן לחקר פלסטין״ הקרן הוקמה ב־1865 בלונדון והייתה למוסד האירופי הראשון שהתמקד בחקר האזור שבו ממוקמות היום ישראל ופלסטין. הקרן עמלה על יצירת קשרים מדעיים בין נופיו הממשיים של האזור לספרי הקודש ובכך “הוכיחה” את קיומה של ארץ הקודש, תפיסה שעדיין משפיעה על הפוליטיקה של האזור ועל מציאותו. פרויקט נוסף כזה הוא ״ציפורי טרף, ציפורי שיר״. הפרויקט התמקד בקריית המוזיאונים של העיר פתח תקוה, הכוללת מספר חללי תצוגה, הנצחה ושימור. לאורך הפרויקט נסקרו החללים השונים המופרדים באופן קטגוריאלי, אובייקטים שונים מתוכם נשזרו מחדש לחלל התצוגה. בין היתר, נכללים בהם ערימה של קרני צבי; תגזיר תצלום של רצפת הפסיפס מבית יד לבנים הסמוך; טורסו גבס של אישה עירומה מעשה ידי יעקב לוצ‘נסקי (1969); תצלומים של ציפור שנוצותיה נשרו; בובת תצוגה שקופה המציגה את האנטומיה של גוף האישה; ופוחלץ של אריה.
זה המון עבודה לקבץ כל כך הרבה פרויקטים ולחשוב איך הם עובדים בפורמט של ספר. כמה זמן עבדת ומי ליווה את התהליך?
העבודה על הספר ערכה כשנה וחצי ונעשתה לצידה של האוצרת הנהדרת חן תמיר שהחזיקה לי את היד, חשבה איתי והתלבטה. עוד היו שותפים בהפקה צוות המרכז לאמנות דיגיטלית ובראשם דיאנה שואף מנהלת ההפקה. בנוסף העבודה לצד דנה גז ונעמי גייגר מסטודיו ג2 שעיצבו את הספר היתה מאירת עיניים ולב.
הפליטות והגזל משתמעים מתוך הספר, ובעיקר הכרה מפוכחת בהם. איך את מתמקמת מולם כאמנית? מה היה חשוב לך שיקרה בספר בהקשר הזה?
יש בי פקפוק מהאפשרות (שלי) ליצור אמנות יש מאין. אני זקוקה למשהו שיפעיל אותי מתוך העולם עצמו שיהווה את הטריגר ליצירה. במובן זה אינני אמנית המסוגרת בסטודיו. להפך, אני צריכה להיות בתנועה, לראות ולקרוא, למצוא קרסים בעולם על מנת להיאחז בהם, להגיב ולפעול מתוכם. במובן הזה אני כל הזמן גוזלת, משתמשת בחומרים שאינם ״שלי״. מתוך כך האופן שבו אני מתייחסת לדברים בעולם הוא כזה שמשאיר ערוץ פתוח מול היכולת שלהם להניע אותי ולהתחיל פעולה, מול האפשרות שלי ״להשתמש״ בהם. מול הפליטות קורה דבר נוסף, כאשר אני נכנסת למקומות שמפעילים אותי אני מנסה לשהות בהם בכובע כפול, להתמסר אליהם עד התאהבות מחד, ולהישאר ספקנית לכל אובייקט וסיפור מאידך. המצב הכפול הזה הוא מצב של פליטות, של היות בתוך הדברים ומחוצה להם באותה העת. אני חושבת שהספר הוא מעין הזמנה למצב הקריאה הכפול הזה, גם כלפי העבודות עצמן, וכלפי הספר עצמו.
״רכוש נטוש״, 2016.
צילום: אבי לוי. גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי, אוצרת: רווית הררי .
את מפרקת את המציאות הפוליטית הבלתי נתפסת לגורמי גורמים, למה שהעין בכלל לא ידעה שהיא יכולה לראות. הרבה חופש אני מוצאת בעבודות שלך, חופש ואומץ: בהכל מותר לגעת, אפילו בארכיוני תיקי המשטרה. אבל טכנית, בחייאת, איך גרמת למשטרת ישראל לחשוף בפנייך חומרים ארכיוניים כאלה סודיים?
את מדברת על חופש ואומץ, אני אשיב רגע על פחד. בתהליך של יצירה יש רגעים של אימה צרופה. הם קודם כל מבפנים, מהפחד שהעבודה פשוט לא מחזיקה מים. מפחד שהיא לא תתגבש לדבר בר נראות, בר שיח, בר מחשבה. חבר אמר לי לא מזמן שיתכן והפחד הזה נמצא בתוך האופן שבו אני עובדת עצמו, ממש בתוך תהליך הפירוק הזה עליו את שואלת, שלרגעים בתהליך מביא את הדברים עליהם אני מתבוננת למצב של של ריק כמעט מוחלט מרוב שהשלתי ממנו את השכבות וחתכתי אותו, רגע לפני שאני מספרת אותו מחדש.
נדמה לי שבתהליך היצירה יש יותר מהכל ניסיון פרטי וקטן להתקרב על מנת לפענח משהו מתוך אותה ״מציאות פוליטית בלתי נתפסת״. זאת כדי שיהיה אפשר לראות אותה - משהו שהוא עצמו לא פעם מבעית. ולכן עצם הרצון ״לראות״ נמצא בקונפליקט.
היחסים המוזרים של התמסרות ודחיה שאני מנהלת מול מוסדות בהם אני פועלת, הם מה שמאפשר לי להיכנס לתוכם. השתמשתי קודם במושג ׳התאהבות׳ ולא בכדי, אני חושבת שהיא אמיתית.
כשאני נכנסת למקום שמלהיב אותי נהיה לי מבט מצועף בעיניים, מלווה בסקרנות והוא זה שמאפשר את הכניסה הרכה. זה בלי לבטל את התנאים הפוליטיים שמאפשרים לי גישה למרחבים שלאחרות יותר קשה להיכנס אליהם - היותי אישה לבנה ויהודיה בארץ גזענית. שומרי הסף של המוסד פתוחים יותר לקבל אותי, פחות חושדים בי. המחקרים שלי לוקחים פרקי זמן ארוכים, ותהליך ההתפכחות מההתאהבות יכול להוביל למשברים מול המוסד בשלבים מאוחרים יותר. כמעט תמיד באיזשהו רגע אני מגורשת מהמרחב באופן כזה או אחר. במובן זה המוסדות עצמם שומרים על כפילות מולי, ומאפשרים לראות עד גבול מסוים.
ספציפית למקרה של ׳שודדים׳ אודותיו שאלת - הכרתי את ׳היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות׳ עוד מפרויקט קודם שעבדתי עליו ביחד עם האמן פטריק הוג. ביקרנו שם על מנת להבין יותר לעומק את נושא סחר העתיקות בארץ. השיחה התקיימה באנגלית שגם לה יש הילה מסויימת באינטראקציה מוסדית. כך שכאשר ביקשתי להתבונן בתצלומי היחידה, כבר ידעתי למי לפנות וכבר הכירו אותי. אציין שאלו צילומים שתפקידם כפול - הם מחד משמשים כראיות בתיקי משטרה ומאידך משמשים ליחסי ציבור עבור עיתונות. כשאני קיבלתי אותם, הם היו נטולי הקשר - כלומר - לא היה לי כל מטא דאטה, מי, מתי ואיפה התמונה נלקחה. במובן זה המוסד שמר על עצמו, כי את יכולה לדעת רק עד גבול מסויים מהתצלום עצמו וללא מידע נוסף. הגבול הזה בעצמו עניין אותי. אחרי שלוש פעמים שבאתי לשם וצילמתי את התצלומים גורשתי משם באמתלה שאני לוקחת להם יותר מדי משאבים שאין ברשותם, ושיש להם עבודה אמיתית לעשות.
ועוד דבר שאני מוצאת מעניין בהקשר של השאלה שלך - בתחושה של החופש שאני מרשה לעצמי אני נתקלת לפעמים מבחוץ - כשלא מסכימים להציג משהו שלי, או כשאני אוצרת תערוכה והעבודות בה נתפסות כפרובוקטיביות. זה סוג של עיוורון שלי, אני לא רואה את הדברים כפרובוקטיבים, ככאלו שדורשים אומץ. אני ממש לא מרגישה אמיצה בעולם, ובטח שלא ביצירה.
האפור של הכריכה, הוא התחום האפור שבו יושבות העבודות שלך, מעבר לטוב ולרוע, ולשחור לבן?
זו פרשנות מאוד יפה ומרחיבת לב. האפור של הכריכה נולד מהמחשבה על הדוח הארכיוני. היה לי חשוב שהספר יהיה בכריכה רכה, עם נראות יומיומית, שימושית. לא רציתי בהילת ספר האמנית. להפך, רציתי ספר לא מפואר, מזמין, שיראה קצת כמו מחברת. התחלנו, יחד עם סטודיו ג2 מהמחשבה על חום של תיקיות, ונסוגנו לאפור כי החום היה מובהק מדי.
האפור הוא גם נקודת הכיול של החשיפה הצילומית - מה שמכונה אפור 18% (אפור שמחזיר 18% מהאור הפוגע בו) - ואכן, כמו שכתבת - מרכז הסקאלה בין השחור והלבן.
תרשי לי רגע לצטט את גיש עמית מתוך הספר: "עוולות שלא באו על תיקונן נוטות לשוב ולתבוע את עלבונן. אנו רשאים להיזכר בבית הפרוידיאני, המאוכלס דרך קבע ברוחות הרפאים של העבר, שקירותיו לעולם אינם עבים דיים כדי למנוע את שובו של המודחק. עם זאת, עוול אינו אובייקט בעולם. כדי לתקנו, צריך בראש ובראשונה להכיר בו. הזיכרון, כפי שציין זיגמונט באומן, יכול לרפא את הפצעים או להחמיר את מצבם, ומעשי העבר אינם טעויות או משגים כלשעצמם, אלא רק כאשר הם מסופרים ככאלה.״ ['ממנוצחים למנצחים', מתוך הספר]. אני מתקשה לחשוב על אמנית חוקרת פוליטית ובלתי מתפשרת ממך, כל חפץ שאת מעמידה ומצלמת מעצים ומחדד את האחריות והאשמה אבל לא רק אותן. זה אף פעם לא דיכוטומי אצלך, תמיד יש עוד משהו מתחת ולמעלה וליד. סקרנית איך את רואה את זה, בהקשר של מה שקוראים היום ״ארטיביזם״?
אני כמובן מסכימה איתך שאחת מהסיבות שבגללן אני יוצרת קשורה לכוח של של האמנות ללקיחת אחריות, ובמובן זה כניסיון למלא במעט את האשמה על מאגר העוולות שנעשות בשמי כישראלית, כצרכנית בעולם הקפיטליסטי, כבת למעמד ביניים. הדרך שבה היא (האמנות או אני האמנית) עושה זאת קשור לאופן שבו היא חושפת מנגנונים סמויים של כוח, לאופן שבו היא מתעקשת לראות למרות הכל - כפי שהזכרנו קודם.
במובן זה, אני יכולה להכניס תחת המטריה של ה״ארטיביזם״ כל אמנות מעוררת מחשבה, מאתגרת, שפותחת צוהר לחלוקה מחדש של המציאות. זה תקף בין אם היא נוגעת ישירות בפצעים הפוליטיים (כמו למשל בתערוכתה הנהדרת של אלה ליטביץ ״ספק סביר״), ובין אם היא פשוט מאפשרת מרחב חדש של ידע, צורת התבוננות חדשה על העולם (כמו בתערוכתם של תמר הרפז ואסף חזן ״פחדתי להירדם עוד״) כזו שמחזירה אותך למציאות לאחר מכן עם כלים חדשים להתבונן דרכם. ובאותה נשימה, אני רוצה להגיד את הדבר ההפוך, שניתן לשאול עד כמה מה שאני אומרת פה יש בו ממש, כלומר האם האמנות איננה אלא כסות, ואפילו כסות נעימה ורכה למדי, לעוולות שאין ולעולם לא יהיה לי איך לתקן, האם במובן זה היא איננה עוד אפשרות דווקא לברוח מהאחריות.
מה ההישג של הספר מבחינתך? ואיך הוא משפיע על העשייה שלך מאז שיצא?
אני חושבת שיותר מהכל יש משהו בספר שממשיך לחיות, בניגוד לתערוכה שקמה ויורדת נורא מהר. העובדה שאנשים ממשיכים לעיין בו, שאני נותנת אותו לקולגות וחברים חדשים, שהוא גוף פועם ועצמאי שאינו תלוי בזמן ובמקום נקודתי. זה לא הישג פרטיקולרי אלא יותר אפקט מתמשך. בנוסף, כפי שכתבתי בהתחלה הוא איפשר לי לעבור למרחבי עבודה חדשים, לסוג מחקר מעט שונה. אני מתעסקת יותר בוידאו בשנתיים האחרונות, שזה גם קשור למרחב פיזי שהשתנה והעובדה שעברתי לסטודיו ביתי. וכן, גם לסיכום התקופה שהספר איפשר.
שם של ספר הוא כמו סוד, יש עוד סודות שמסתתרים בשם?
יש סודות בספר, לאו דווקא בשמו. הוא חבוק בשינויים אישים יותר ממה שנדמה, ואולי אפילו מספר איזה סיפור ביוגרפי אחד או יותר.
ֿוההוראה במוסררה? את מלמדת משנת 2015, תרצי לספר על החוויה הזאת בהקשר של העשייה האמנותית?
ההוראה בכלל - לא רק במוסררה אלא גם בסמינר הקיבוצים בימים אלו, ובעבר גם בתיכון הגימנסיה הרצליה ובבסיס לאמנות (ז״ל) נתפסת עבורי כחלק אינהרנטי הן מהעשייה האמנותית והן מהפעולה והמחשבה הפוליטית. המפגש החשוף כל כך עם א.נשים, האפשרות ליצור מרחבי שיח רב תרבותיים, המפגש עם אותה האמנות שהגדרתי קודם ככזו שנותנת כלים חדשים להתבונן דרכם במציאות. בכל אלו יש תחושה ממשית של עשייה, לפעמים אפילו יותר מבמעשה היצירה הפרטי עצמו. הלוואי ויום אחד אצליח לכתוב על חלק מהרגעים המענינים כל כך שקורים בכיתה, על השיחות ומפגשים שנוצרו בה, על האופן בו האמנות יכולה לאפשר, כמעט באופן מילולי, מרחב לשיח פוליטי אחר.
למי הקדשת בלב את הספר ומי הכי היית רוצה שיעלעל בו?
האמת היא שבכל עת הספר מוקדש למישהו אחר. בהתאם למי ולמה שמפעיל אותי ברגע נתון.
השיחה שלנו מתקיימת רגע לפני שאת מקימה תערוכה חדשה בנורווגיה הקרירה, מה בתוכנית? האם יש קשר בינה לבין ״שלל״?
נכון! התערוכה הזו בנרווגיה מאוד מרגשת אותי, למרות שהיא נעשית בשלט רחוק. היא תתרחש בחלל קטן כ-30 שעות רכבת צפונית לאוסלו בעיר שנקראת בודו, שממוקמת על פיורד. החלל עצמו נשמע די מרתק והוא מוקדש לצילום עכשווי, ולשיח על צילום ונקרא ׳אטליה נובה׳. אנחנו שלושה אמנים שמציגים בה ובין היתר אמנית שאני מאוד אוהבת בשם קלייר סטראנד תחת הכותרת ״כוח ונייר״. לצערי בגלל הקורונה התערוכה נדחתה בשנה, ואני לא אגיע לשם פיזית לראות אותה, אולם צפויה תוכנית אונליין עשירה ומרגשת. בתערוכה אציג קטעים מהפרויקט ׳שודדים׳ וקטעים מ׳רכוש נטוש׳.
בימים אלו אני גם משתתפת בתערוכה קבוצתית בצד השני של העולם, בטנריף, שם כבר הצגתי את ׳שודדים׳, ממש באותו הזמן שהפרויקט הוצג בארץ, למעשה הפתיחה של שתיהן היתה באותו היום עצמו. התערוכה העכשווית היא תערוכה קטנה המוקדשת ליחסינו עם צמחים, ולאופן שבו הקורונה שינתה אותם. אוצר אותה ג׳ילברטו גונזלס שעבדתי איתו בעבר, ויש לנו שיח של מכרים ותיקים למרות הקילומטרים הרבים שמפרידים בינינו.
איזה ספר להזמין למעלעלת?
הייתי שמחה להמליץ דווקא על ספר שירה בשם ״מים מים״ של אלכס בן ארי, זה ספר שירה שהקיום הפיזי שלו, כשכבות שכבות של הסתרה וגילוי, של מילה וצורה, הופכות אותו למעין אובייקט אמנות בפני עצמו, יהלום קטן ושובר לב. הספר אמנם אזל בדפוס אבל בכל זאת ממליצה עליו ועל שיחה עם אלכס החכם.
איפה משיגים?
בחנות הספרים המגדלור ובקרוב בחנות הספרים של מגזין III שעתידה להיפתח ברחוב עולי ציון ביפו.