The Times | בצלאל בן-חיים

כריכה רכה | 30X24 ס״מ | 88 עמודים

הוצאה, עריכה, עיצוב: עצמי

מהדורה ממוספרת של 365 עותקים

טקסט: יאיר ברק
שפות: עברית, אנגלית

יצא לאור: נובמבר 2020

הראיון נערך: נובמבר 2020

 

מעלעלת [שירז גרינבאום]: איך ספר נולד?

אתחיל מ׳מה זה׳, הפרויקט הזה. זה גוף עבודה שנקרא ׳אור, זמן׳, שאני רץ איתו כבר ארבע שנים. בבסיס שלו פעולה מאד פשוטה: אני מצלם חשיפות ארוכות של השמש, משעה ועד יום שלם, במצלמות פילם בפורמט בינוני, עם פילטר ND מאד מכהה. המצלמה מקובעת על חצובה לאורך כל הצילום. בזמן הזה, כדור הארץ קצת זז, אז מה שרואים בתוצאה הסופית, הוא את התזוזה היחסית של השמש, שמשאירה פס בהיר בשמיים. אורך הפס נקבע לפי אורך החשיפה. בצילום הסופי, השמש נראית בתנועה, וכל שאר האלמנטים הם סטטיים. אני מכניס רמזים אורבניים, של מקומות ספיציפיים. למשל חזרתי לבאר שבע, העיר בה נולדתי, וצילמתי את קצה אנדרטת חטיבת הנגב של דני קראוון, ומקומות אחרים שיש להם משמעות סימבולית, הם מחזיקים עבורי את הזמן. אני זוכר אותם מגיל שנתיים-שלוש, הם סטטיים ורק השמש ממשיכה לזוז. המוטיבציה שלי בצילומים היא ממש ללכוד את הזמן.

לא מאית-שניה, לא חצי שניה. שעה שלמה. יום שלם. לנסות להחזיק אותו, לא להרפות. הפרויקט מכיל את כל המורבידיות של העיסוק בזמן, חרדת מוות, זה זה.

 

למה הפרויקט הפך לספר דווקא In These Times? למה עכשיו?

ימי הקורונה היוו טריגר להפוך את הפרויקט למשהו נגיש. אתה רוצה לעשות משהו, אבל הסגר מגביל אותך עד קצה הרחוב, או לעלות לגג. ובאמת הייתי על הגג רוב ימי הסגר הראשון מזריחה עד השקיעה, וצילמתי בלי הפסקה. צריך להבין שמכל יום כזה, יוצאים רק 2-3 דימויים. נגיד אני נוסע מתל אביב לבאר שבע, עומד בשמש יום שלם, ולפעמים התצלומים שאני חוזר איתם, לא מספיק טובים. זה חלק מהעניין. ובזמן הקורונה, מצד אחד יצרתי הרבה דימויים חדשים, ומצד שני חללי האמנות המקובלים היו סגורים, והתבטלו המון תערוכות שהיו מתוכננות. רציתי להציג, ורציתי משהו שאני יכול לעשות בעצמי, לגמרי DIY. רציתי להיות מסוגל לתת לא.נשים את האמנות שלי באופן פיסי, לא בתיווך של מסך טלפון, מחשב או חלל גלריה. אז אפשר להגיד, שבלי הקורונה לא היה הספר הזה כרגע, ואני שמח בזה. 

 

מתבקש הקשר בין כל החושך הזה והמגיפה.

יש ציטוט של חנוך לוין שאומר את כל הדבר הזה בשבילי בכמה שורות: 

״בינתיים יחלפו ימים, שמש

תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.

ובעוד שנה נאמר:

״מה, כבר שנה?״ 

ועוד כאלה הבלים. 

ונצחק בעליצות כאילו 

הימים עוברים, ולא אנחנו.״ 

​

וכן, רציתי ספר שיהיה אובייקט בפני עצמו, משהו לופת ומרתיע. רציתי להחזיק חור שחור ביד, כזה שאפשר בטעות להישאב אליו, להישרף ולהיחתך ממנו. שהוא קצת גדול מידי, שיש בו יותר מידי פריימים. היה מוק-אפ קודם שהיה מנומס יותר, מעין קטלוג של העבודות, שלא הכיל את האינטנסיביות שממנה התחלתי את הפרויקט. הנייר שבחרתי מזכיר נייר עיתון, והחלטתי לא לשים עליו לכה, כדי שכל אחד מהעותקים יצהיב בצורה שונה, שהדיו השחור שלו ימרח על האצבעות, שהוא ייצר חוויה פיסית של הזמן עבור כל אחד.ת מהקוראות.ים. בשבילי ספר שהוא אובייקט, זה רצף שמפעיל אותך, שאי אפשר להתנגד לו. 

 

בספר יש בעצם שני רצפים, כי אפשר לעלעל בו משני הצדדים. זה מייצר תחושה של דיסאוריינטציה במפגש ראשון,

אחר כך מתחילים לנסות להבין את הנרטיב, יש בעצם?

יאיר ברק מתייחס לכך בטקסט שלו [מרכבת סוסים שחורים] שמופיע על הכריכה משני צדדיה. הוא כותב:

״צילום מינורי בין הרגע-לנצח״. בצילום מסורתי יש הכרעה, אבל זו השמש, איך אפשר להכריע אותה? זה זמן, ומה אני יכול לעשות מול הזמן? אבל כן יש פה כן נרטיב שהולך ומתפתח, ואני מעדיף להשאיר אותו סמוי. בגדול אני יכול להגיד, שהספר מתחיל באלמנטים שהם יחסית מזוהים, ולאט לאט גולש למרומז, לקצוות ואז הפריימים מתחילים להתפרק. ההתחממות של המצלמה בשעת הצילום לפעמים מבשלת את הפילם, ואז נוצרים עיוותי צבע, גירעונים מטורפים, שאני לא יכול לצפות. אבל כן יש איזו התחלה, מסע, סוף.

 

במילים אחרות, הפעולה של הפירוק כל הזמן נוכחת; הפירוק של המרחב והמתיחה של הזמן, והפירוק של המדיום.

אני חושב על זה במושגים אישיים שלי. זה הכי פיגורטיבי שאני יכול לייצר. כל השאר זה כתמים. כשאני מצלם פתאום משהו שאפשר לזהות אותו, זה עולה לי בדם. ככל שאני מתקדם, הצילום שלי הולך ומתפרק. 

 

אני מקשיבה לך וחושבת על התצלומים של דליה אמוץ, ועל השם של הקטלוג ששרה ברייטברג סמל ערכה לה לאחר מותה, ׳ידיעת הארץ השחורה, בדרך לשדות האור׳. דליה הפנתה את המבט אל האדמה ואתה מפנה אותו אל השמים, ושניכם אל השמש.

תראי זה מדהים שאת אומרת את זה כי לפני כמה שנים חיפשתי מי הם ה״הורים״ שלי, במובן האמנותי, ואחרי שישבתי הרבה בספרייה ועלעלתי בהרבה מאד ספרים, החלטתי שאני הבן הלא חוקי של דליה אמוץ ועזרא אוריון. כל מי שמכיר את דליה, לא צריך הסבר נוסף. אלו בדיוק הדברים שמעסיקים אותי. המקום הזה. זה מאד ישראלי,

גם השמש, השמש של כאן. דליה יצרה צילום שלא מנסה ׳להראות משהו׳, או להעביר מידע, אלא לדבר על תחושות. לדעת ולא לדעת בו זמנית. לפגוש אותה שינה ברגע את איך שהבנתי צילום. האופן שבו סידרה אלמנטים מחדש. לא להראות, אלא להזיז את כדור הארץ. להשתמש בצילום ככלי שמאפשר לך להוציא החוצה את מה שנמצא אצלך בראש. להפעיל מבט על העולם. הבנתי מדליה שאפשר לחשוב ככה.

 

אגב ״להזיז״ את כדור הארץ, עזרא ״הזיז״ הרים.

כן, עזרא היה קצין בסיירת, השתחרר בדרגת סגן אלוף בגולני אחרי ששירת בששת הימים, בהתשה ובמלחמת יום כיפור. אחר כך באמנות שלו, הוא היה מזיז הרים במדבר מפה לשם, או שנסע להימלאיה, לרכס האנאפורנה, ובנה שם מדרגות שעולות לשמיים. אחד הפרויקטים הכי מגלומנים שתיכנן נקרא ׳קתדרלות אור׳. הוא רצה לשגר קרני לייזר לחלל - ומרגע השיגור שלהן, הן מתחילות לשייט בחלל. זה פרויקט מושגי לגמרי, כי אי אפשר לראות אותו. בדיעבד הבנתי, שאם אפשר היה לראות את הפרויקט שלו, הוא היה נראה קצת כמו ׳אור, זמן׳, פסים של אור שזזים בחלל חשוך, ושהפריימים שלי נראים כמו ההדמיות שהוא עשה לפרויקט שלו. 

 

מדהים. אגב העיסוק בזמן שנטבע בתצלום, אי אפשר לא לדבר גם על הרושי סוגימוטו. ובכלל, נראה שיש לך עניין עם יפן, כי העותק שאנחנו מסתכלים עליו כעת, מספר 53 מתוך 365 עותקים, חתום על ידך בעברית וביפנית. 

כן. ה-365 עותקים זו התחכמות, והחתימה היא הומאג׳ לאהבה שלי ליפן. לדעתי, כל אדם בעולם חייב להיות 

שם לפחות פעם אחת. הם יודעים להקפיד על מה שחשוב, ואחד מהדברים זו אסתטיקה. באחת התערוכות שהצגתי, מישהו סיפר לי על צלם יפני, ימאזאקי הירושי, שהשתמש בטכניקה דומה לשלי, וחקרתי עליו בטוקיו, ורואים את כל ההבדל בתצלומים עצמם. הוא יפני והשמש שם אחרת. הוא מחפש זן, תמיד יש נהר, ים, או איזו פריחת דובדבן בפריים. אצלי יש אבק, חום, ואינטנסיביות. אני יליד באר שבע, ומספיק להגיד את זה וכולם אומרים ״אה אוקיי, ברור״. השמש הזו נשארת איתך כל החיים. בבאר שבע, בשבילי, מספיק לצלם את השמיים. זה ה׳תרגיל׳ שהוליד 

את הספר הזה. האם אני יכול לעשות כאן משהו שסוגימוטו יעריך. האם אפשר לצאת החוצה מהסטודיו שלי ברחוב השרון בתל אביב, ולהצליח שיצא לי משהו ׳יפה׳. והצילום של סוגימוטו, כמובן יפה נורא, ואני מוריד בפניו את הכובע, אבל אגב אמוץ וה״לא להראות״, גם סוגימוטו מציב מצלמה ומראה מה יש מולו. לא רואים את השריטה. את מהנהנת כמו פסיכולוגית, זה קצת מלחיץ.

​

חחחח. כן. זה מרגש איך הביוגרפי, המושגי, החומרי, והמקומי-היסטורי מתלכדים בספר הזה ביחד. איך זה לערוך, לעצב, לבחור נייר, כלומר לעשות בעצם הכל לבד? 

התחלתי בלקחת תיקייה ענקית ושיחקתי עם סידורים אפשריים. עיקר ההתלבטויות היו על הפורמט, יותר מאשר על הרצף. ידעתי מה אני לא רוצה, אבל היה קשה להבין מה כן. מה שעזר לי בסופו של דבר היה דווקא אילוצי התקציב. לא השגתי מימון, ולהוציא 40,000 ש״ח על הדפסה לא בא בחשבון. אבל החלטתי שאני מוציא אותו, ושומר על המהות באמצעים צנועים יותר. שלחתי את הפרויקט ליאיר ברק, והוא חזר אליי עם טקסט כל כך נדיב שמבין את הפרויקט לעומק. תרגמתי אותו לאנגלית, ואז ניסיתי להבין איך אני משלב את העברית והאנגלית באופן שנכון לתוכן, באופן שלא מפריע לצילומים לפעול. ואז עלה הרעיון של לעמד אותו, כמו עמוד ראשון של עיתון, משני הצדדים. 

 

זה כמובן מתחבר לשם של הספר, The Times, שכמובן מרפרר ל Time Magazine, מהמגזינים הראשונים שהציגו סיפורים מצולמים (Photo Essays), וגם לעבודה של ה Yes Men שעשו מהדורה משל עצמם של ה New York Times וכתבו לתוכה בה את החדשות שהם היו רוצים לקרוא. 

וגם מרפרר למוזיקה, ולכל מיליוני השירים שעוסקים בזמן שעובר. ומוזיקה, זה ממש מעורר קנאה, כל המהות שלה היא זמן. היא קיימת רק בזמן. השם השני שחשבתי עליו היה Strings, שקשור לתורת המיתרים, התורה הפיזיקלית שמדברת על כך שחלקיקים נמצאים על רצף, כלומר בו זמנית בכל המקומות שבאופן פוטנציאלי הם יכולים להיות בהם. כמו חוטים בחלל. אבל ברגע שהגיע השם The Times הבנתי שזה שם שגם מדבר על התוכן, אבל גם פותר את דילמת הפורמט: אני מוציא עיתון חדשות שמדווח מה קרה אתמול, השמש זרחה, וגם שלשום השמש זרחה. זו כמו הבדיחה על העיתונים של אתמול, שאפשר לעטוף איתם דגים. ומה שיפה בעיתון הוא שיש לו גריד עיצובי, יש לו צורה מאפיינת. באותו רגע היה לי ברור שכל הטקסט יוצא החוצה, לכפולה החיצונית, ושאין אף מילה בתוכו. שזה סוג של מלכודת. 

 

וגם הרהור עצוב על הרלוונטיות של אמנות בימינו?

כן, גם זה קיים שם. כשאתה מגלגל פרויקט כל כך הרבה זמן, הוא אוסף לתוכו ריבוי של מוטיבציות וצורות קריאה אפשריות, זה הכל קיים פה. כולל ההתבלות של הנייר הדק, בכוונה, ספר שאמור להיות לצריכה חד פעמית. רציתי תחושה של פנזין משוכפל, שצועק צעקה. ההתעקשות על סוג הנייר גרמה לדחייה של כמה חודשים בהדפסה, כיוון שהמשלוח של הנייר שרציתי, 'דאלום', נתקע בגלל הקורונה, אז חיכיתי. זה נייר מט דק, שמחזיק יפה גוונים של שחור. הדפסתי את הספר בהדפסת אופסט (Offset), ובית הדפוס השתגע כשביקשתי לא לשים לכה. זו מבחינתם שערורייה. אבל ע.ר. (ע.ר הדפסות בע״מ) מדפיסים הרבה ספרי אמן, וכבר רגילים לכל הבקשות המוזרות האלה, שום דבר לא מפתיע אותם. 

 

איך החלטת על הגודל? 

כשאני מציג את הפרויקט הזה בחלל גלריה, ההדפסות יכולות להגיע לשני מטר על שני מטר. הגודל חשוב. אני רוצה שהצופה יבלע בתוך הקובייה השחורה הזאת. אז גם כאן, רציתי שזה יהיה טיפה גדול מידי להחזקה, כמו עיתונים של פעם. אגב חשבתי בהתחלה לגבי ההפצה של הספר, שמי שיזמין אותו אני אגלגל עותק בגומיה, ואזרוק לו את הספר בחדר המדרגות לפנות בוקר. 

 

אגב התבלות, ראיתי באתר שלך וידאו של מצלמה נשרפת. הוא נחשב חלק מהפרויקט? 

נכון. את הוידאו עשיתי לקראת תערוכת סיום התואר השני במדרשה, שהוצגה בגלריה של המדרשה בירקון 19. רציתי להראות את את הזמניות והאפסיות של הצלם, את הכניעה של המצלמה, להעלות אותה קורבן לאל השמש. אז שרפתי הרבה מצלמות, חלק על הגג, חלק בנגב, חלק הצתתי, חלק נשרפו מעצמן. זה מה שהצגתי בסוף, וזה חלק מגוף העבודה הזה. 

 

מה למדת על עשיית ספרים? 

הכי חשוב לעשות מוק-אפים פיסיים, ולהחזיק את הספר ביד. לעשות כמה מוק-אפים שאפשר, אין לזה תחליף. רק ככה אפשר להעריך אם העיצוב עובד, אם הוא מעביר את התחושה הרצויה. 

 

לעשות ספר זה כמו… זה כמו לעשות ספר. 

 

את מי להזמין למעלעלת? 

את גוסטבו סגורסקי. יש לו כמה ספרים בדפוס אופסט קונבנציונאלי, אבל גם ספרונים בעבודת יד שהוא מוציא מדי פעם בנושא ספציפי, ואני מאוד מחבב אותם. 

 

איפה משיגים? שולחים מייל לכאן ומזמינים bezalel@ben-chaim.com, ובחנות המגדלור.

​

משמאל: דליה אמוץ, עמק איילון, 1984 [מתוך ׳ידיעת הארץ השחורה, בדרך לשדות האור׳, בעריכת שרה ברייטברג סמל, הוצאת מוזיאון תל אביב, 2000]. מימין: עזרא אוריון, ׳סופראובליסק׳ מתוך ׳קתדרלות אור׳, שנות ה-90.

​