Toda Vida | גליה גור זאב

מעצבות: סטודיו ג2

184 דפים | כריכה רכה | 26.5X20 ס״מ

הוצאת שטרנטל | 500 עותקים  

שפות: עברית, אנגלית, פורטוגזית

יצא לאור: 2015 

מעלעלת (שירז גרינבאום): איך ספר נוצר?

גליה גור זאב: הספר התחיל בעצם כשאבא שלי נפטר ב - 2006. במשך השנה הראשונה, צילמתי את פירוק הבית באופן אובססיבי ובכל הפורמטים האפשריים.  ממש היאחזות. ב 2009 הצגתי בסדנאות האמנים תערוכה, שנקראה ׳אחרי הכל׳. חשבתי שאני אציג בה את כל התצלומים מהשנה הזו, אבל בתהליך של העבודה, הכל התרוקן ונשארו תצלומים של הבית הריק. מסגרתי מעט תצלומים בגדול וזה התאים לחלל הגלריה, שהיתה מרווחת וריקה.  בקושי נשמתי בתערוכה הזאת, הכל היה טראומטי. בעצם, הרגשתי שזה היה מוקדם מידי. אחרי התערוכה ביקשתי תקציב לספר עבודות שלי, ולא הצלחתי לעשות כלום שנתיים. ואז השתתפתי ביום פתוח של ׳אוהבים אמנות׳, והגיעו כל מיני אנשים לבקר אותי בחדר הקטן שעבדתי בו. כל הקירות היו פרופים של עבודות מכל השנים. לכבוד היום הזה הוצאתי ערימות של תצלומים של הבית, כל התיעוד מהמלא אל הריק. תליתי על הקירות ושמתי על השולחן. ואז נהיה לי ברור שזה הולך להיות ספר. 

 

הספר משלב בין התצלומים שלך וכפולות מתוך מגזין ברזיאלי בשם מנצ׳שי (Manchete).

איך נוצר השילוב הזה?

בזמן הפירוק של הבית מצאתי ערימות של המגזין שאמא שלי שמרה בבית. ב 1961 אבא שלי קיבל עבודה בריו דה ז׳ניירו בגיוס כספים עבור הסוכנות היהודית. כשאני חושבת על זה היום, זה ממש מופרע, כי זו תקופה שלא טסו או טיילו בה הרבה, ואנחנו נסענו לשם כל המשפחה לכמה שנים. זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי. רק בדיעבד אני הבנתי עד כמה. הייתי מכורה אל ה׳מנצ׳שי׳ בתור ילדה כשגרנו שם. זה היה מגזין בורגני, חדשותי, ששילב בין תיירות, עיצוב פנים ותרבות פנאי. היה לי ברור שמשהו בחוויה של דפדוף במגזין חייב לקרות בספר, אבל לא ממש ידעתי באיזה אופן. לא רציתי ספר ״אמנות״. כשהגעתי לסטודיו של דנה גז ונעמי גייגר (סטודיו ג2) שמתי את כל החוברות על השולחן שלהן. היה ברור לכולנו שאנחנו יוצאות לתהליך. כשאת עובדת עם צוות עיצוב קשוב, את מקבלת עוד ראש, עוד חלק בגוף. משתחררת מהאחריות שצריך להחליט הכל לבד, יש כל הזמן דיאלוג ואמון. זו מתנה.  

 

אפשר לעלעל בספר משני הצדדים, מימין לשמאל וההפך. בדפדוף אחד חווים את הבית מתרוקן ובשני את הבית מתמלא. מהשילובים שעשית נוצרת תחושה דיאלקטית תמידית של התרוקנות והתמלאות.  

התחלנו לעבוד בהשראת המגזינים, ולערוך את הדימויים שצילמתי בבית. במקביל היו לנו המון תצלומים מאלבומי המשפחה, סריקות, ואת החוברות עצמן. התחלנו להבין שבעצם אפשר להחליף, מה שמייצר תפיסת זמן אחרת. טלי תמיר קראה לזה במאמר בספר ׳קפל הזמן׳. שכשאנחנו שמות מגזין ותצלום אחד ליד השני, לפעמים קשה להגיד מה זה מה, מי זה מי. בשלב הזה, התחלתי לשתול תמונות של המשפחה בתוך כפולות של המגזין, וזה נהיה אפילו עוד יותר אניגמטי. למשל בכפולה שבה רואים את ׳הר הסוכר׳, שתלתי תמונה שלי בדיוק מאותו המקום, בנקודת התצפית. או תמונה שלי עומדת בתחנת דלק עם אח שלי, ליד תמונה של פרסומת של אותה חברת דלק מתוך המנצ׳שי. הרבה מהתצלומים באלבומי המשפחה שלנו צולמו במצלמת אולימפוס ישנה והנראות שלהם מאד דומים למגזין. צבעוניות של שנות ה70. למשל אני רוכבת על סוס, או אני וחבר מצולמים על רקע דקלים כמו בחופשה. 

 

במקביל היה לי ברור שאני רוצה תנועה דו צדדית בספר. לקראת סוף התהליך הבנו, שהמגזין שייך לחלק של הבית המלא, ושהוא ״מתרוקן״ מהספר ככל שהבית בתצלומים מתרוקן. כמו שאורלי שבי כותבת במאמר [מרחבי הזמן: על תצלומיה של גליה גור-זאב] התצלומים הם כמו מבוך. בכל פעם שתסתכלי על תצלום, או תדפדפי באלבום משפחה, תזכרי במשהו אחר. כמו פלאשים בקולנוע. רציתי שהחוויה של הדפדוף תהיה כזאת, שפורעת את הזכרון שלי עצמי. גם היום כשאני מסתכלת בספר, אני לא זוכרת בע״פ את הסדר שלו, וזה מה שרציתי. החוויה של דפדוף במגזינים או קומיקסים, זו היתה ההשכלה שלי בילדות. זה כמו מדיטציה, אני מדפדפת, ואחרי שעה יכולה שוב. אין מיצוי. אין עצירה. אני יכולה לדפדף למוות. 

 

גם הדפים של הספר דקים כמו של מגזין. 

רציתי שזה יהיה הכי דק שאפשר, הטקטיליות הזאת מפעילה אותי. את סוג הדף של Elle Decoration לא ניתן להשיג בארץ. בדקנו ומצאנו דף במשקל טיפה יותר כבד ממנו. תשמעי את הסאונד של זה, אי אפשר לתאר את זה במילים. 

 

העיסוק בתחושה והחוויה, מזכיר לי משפט יפה שכתבת באחת הכפולות ״בכל כניסה לבית יש לשבריר שניה תחושה שיש מישהו בבית״. החוויה המוכרת של להיות בבית נמזגת לתוך חוויה של אבלות. הספר הוא מעין ׳עבודת אבל׳, אבל הוא גם הרהור על חיי משפחה, תפקידים מגדריים, בורגנות, קולוניאליזם, ציונות. כולם ״גרים״ בתוך הספר? 

תראי, עברנו לברזיל מקריית שלום (דרום תל אביב). זה שׁוֹק תרבותי ברמות שאי אפשר להסביר. השפה, הצבעוניות, הקרנבל, לראות לראשונה אדם שחור. אני זוכרת שלפני שנסענו ״הכינו״ אותי ״לא להצביע על אנשים שחורים״. כשעבדנו על הספר הבנתי שזה DNA ויזואלי שחי בי. הנסיעה גבתה מחיר כבד מבחינה משפחתית. אח שלי לא נשאר איתנו וחזר לגור בארץ, עם סבא וסבתא שלנו. ההורים לא רצו לנסוע לשם, אבל זו היתה פרנסה. כשחזרנו לארץ הציעו לאבא שלי לנסוע שוב והוא לא רצה. אז מצד אחד היה צורך כלכלי, מהצד השני אידיאולוגיה, וגם חופש בין הדקלים. אמא שלי העסיקה את עצמה ביצירה. בארץ היא ניהלה את המחלקה לחינוך ואולפנים בעיריית תל אביב, בברזיל היא היתה בחופשה. היא ציירה על כלי קרמיקה, עשתה סידורי פרחים, תפרה. היא היתה מאוד יצירתית והבית היה מלא ביצירות שלה. 

 

זה מזכיר לי את הסרט ׳השיבה׳ של אנדריי זוויאגינצב. זה סרט מאד קשה על אב שלוקח את הילדים שלו למסע ואחד מהם כל הזמן מצלם. בסוף הסרט, על גבי הכתוביות, עולות התמונות שהילד צילם ונראים בו פריימים יפיפים של טיול שמח. יש משהו מזה בספר גם. לא התייחסתי באופן ישיר לאספקט הציוני או האימפריליסטי, אבל הוא נוכח, כמו גם המעמדי כמובן. למשל, שתלתי תמונות של אירועים של השגרירות הישראלית בתוך תמונות של יחסי ציבור של חברות גדולות מתוך המנצ׳שי. או תצלום של אבא שלי עם כוס משקה ליד פרסומת לאלכוהול יקר. אין פה שורה תחתונה, יש מורכבות של החיים. אנחנו גרנו על הר, שבקצה שלו מתחילות הפאבלות של ברזיל. זה היה דיסאוננס גדול מאד. 

 

בגלל זה החלטת לא לציין מתי את מופיעה בספר?

אחת ההתלבטויות הקשות היתה אם לכתוב מתי זו אני, או מישהו מבני המשפחה, בתצלומים. הבנתי שאם אני חושפת את המידע הזה, הספר הופך לאלבום פרטי. לא רציתי את זה. אגב, בתחילת הספר עשינו אינדקס קטן ומי שמספיק מופרע בשביל ״לפרק״ את המגנון, ימצא שם את הרמזים. 

 

מה זה Toda Vida? 

היו לי מלא סקיצות לשם של הספר הזה. קראנו לו בסוף Toda Vida עם כוכבית, שמפנה לתרגום בעברית, שכתוב בה כך: ״פורטוגזית: כל החיים / כל הדרך עד הסוף״. בעברית Toda כמובן מהדהד, תודה. כלומר, תודה על החיים. בברזיל כשאת שואלת איך להגיע לאיפשהו, עונים לך ״Toda Vida ואז שמאלה״. כלומר, תסעי עד הסוף ואז תפני.  

 

איך זה אחרי שספר יוצא? 

מאד רציתי להפוך את הספר לתערוכה, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי. מה שקורה בו מותאם לחווית עלעול. מה שכן, כבר הייתי במקום יותר שלם, חגגתי את הבית, יכולתי להנות. ב 2017 אינדי הזמינו אותי לעשות תערוכה וביקשתי מאורלי שבי לאצור אותה. החלטנו להמשיך את החגיגה של הספר בחלל. אספנו ציורים של אמא שלי, צלחות, עציצים, אובייקטים מהבית, ושילבנו אותם עם תצלומים ממוסגרים מתוך הספר. זה הפך לקיר מכוסה מהרצפה עד התקרה לכל אורכו. בקיר השני עשיתי שחזור של הטפט שהיה לנו בבית, לאורך כל הגלריה. אף אחד לא שם לב אליו חוץ ממני. הוא מצולם ומוטמע בחלק של הבית הריק בספר. 

 

מי היית רוצה שיעלעל בספר? לא בטוחה שיש לי תשובה. בעצם אני יודעת, סוגימוטו, ג׳ף וול. 

 

השראות? מגזינים כמו Time, Newsweek, Interview. ספר נוסף שהיה השראה בשבילי, הוא ׳קדיש׳ של בולטנסקי. הוא בגודל של ספר טלפונים וכולו תצלומים. הוא מערבב בין פנים של גרמנים-נאצים, ופנים של אוכלוסיות אחרות. גם סוג של עבודת אבל. 

 

למי הקדשת את הספר? בואי נבדוק. וואו, לא זכרתי שהקדשתי את הספר להורים שלי. תראי מה זה, מדהים.

כל כך חבל לי שהם לא יכולים לראות אותו. 

 

לעשות ספר זה כמו? לחיות.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת? את ׳ארוחה משפחתית׳ נורית ירדן, ו״אנך״ של רענן חרל״פ

איפה משיגים את הספר? באתר שלי, באתר הוצאת שטרנטל, ובחנות המגדלור.

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.