״אל המגדלור״: רישומים למרת רמסיי | דורית רינגרט

עיצוב גרפי והפקה: מיכאל גורדון

טקסט: מיכל בן־נפתלי | שפה: עברית

כריכה קשה | 24.5 x 20.5 ס"מ | 71 עמודים

מהדורה ראשונה: 1000 עותקים | אסיה הוצאה לאור

תמיכה: הרשות למחקר ולהערכה במכללה האקדמית לחינוך אורנים

יצא לאור: 2020 | ראיון השקה נערך: במאי 2021 

[מעלעלת, אפרת יששכר]: מה מקור המשיכה שלך אל הספר 'אל המגדלור' של וירג'יניה וולף?

[דורית רינגרט]: הספר יצא בעברית בתרגומו של מאיר ויזלטיר בשנות ה70 [סימן קריאה, 1975], ובמהדורה עברית שניה בתרגומה של ליה נירגד [הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2009]. מאז ועד ליצירת העבודות בין השנים 2013-15 קראתי בספר כמה וכמה פעמים. הייתי נעצרת אחרי כמה עמודים - נמשכתי אליו וגם לא יכולתי לו. את שואלת על משיכה ואני חושבת שחלק מהכוח של הרומן הזה טמון בכך שהוא עוסק בכוחות משיכה; הכוח הסוחף של הים, כוחו הממגנט של המגדלור, הכוחות שמפעילים גיבורי הרומן זה על זו, אחוזים אחת בשני. חוויה מיסתורית חזקה. זוהי כמובן הכתיבה המופלאה של וירג׳יניה וולף, שלוכדת תנועה ושיירים של מחשבות ותחושות, שבבסיסם חוויה של זרות אנושית וכמיהה לאינטימיות. כתיבה מפתיעה, רגישה, נועזת ופרועה, לה מתווסף תרגומו הנהדר של ויזלטיר לעברית.

מה המשמעות של נמענת הספר, מרת רמסיי, עבורך? מדוע הקדשת לה את הרישומים?

הספר נוצר בעקבות תערוכה בה הוצגו העבודות האלו, בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון באוצרותה של טלי כהן גרבוז. כשטלי פנתה אליי הצעתי מיד, שאעבוד על ׳אל המגדלור׳. זו היתה כמו הבטחה לספר שהפעם אדבוק בו. התחלתי לצייר כמעין "עדות קריאה", ציירתי מתוך מפגש ראשוני עם הטקסט וקשב למה שהוא מעורר. בסופו של דבר התייחסתי לחלקו הראשון של הרומן: "החלון". יצא כך שבמרבית הציורים נתתי ביטוי לדמותה של מרת רמסיי, אם המשפחה. יכולתי להזדהות איתה, עם הרצון להחזיק ולאחוז בבית, לשמור על המשפחה, ובד בבד חשתי את רגעי האלם, הרפיון והחולשה. הרגשתי שאני מכירה אותה. את השם לתערוכה, שהפך לשם הספר, הציעה טלי. הרישומים ממוענים אליה, אל מרת רמסיי. אני בעצמי לעיתים גם מרת רמסיי, אז הם גם מופנים אליי.

זה כמו שוולף כותבת: "מסענו אל אותה ארץ מהוללה שבה כבות תקוותינו העזות ביותר וספינותינו הרעועות אובדות בחושך הוא מסע הדורש, יותר מכול, אומץ, אמת וכוח עמידה." מי ליווה אותך במסע הזה אל הספר?

עוד לפני הספר, את הרישומים ליוותה טלי ברגישות ובתבונה. מיכל בן־נפתלי הגתה את רעיון הספר כשהייתה בתערוכה. באותה העת היא ערכה סידרת ספרים וחשבה לכלול את הספר בסדרה. הסדרה נעצרה ומיכל המשיכה ללוות את הספר, הציעה את כתיבתה שכל כך יקרה לי וחיברה אותי למיכאל גורדון, המעצב הגרפי והמפיק של הספר. מיכאל הבין את הרישומים וידע איך להביאם לדפוס באופן שייטיב עימם. הוא התעקש על סריקות, הבין את הפורמט, את הצבעוניות של הכריכה. הוא ירד לעומקו של הטקסט של מיכל והבין את היחסים שבין הטקסט לדימויים. ידע להעניק לספר את אופיו. עברו כחמש שנים מתום התערוכה ב 2015, עד להדפסה. הדברים ביקשו את הזמן שלהם. לשמחתי מרב שאול מהוצאת אסיה נענתה לפנייתי, וקיבלה את הספר בנדיבות רבה.

בטקסט המשובח של מיכל בן־נפתלי היא מצטטת אותך אומרת: "וולף היתה לי עוגן לטרנספורמציה." אז איך קרתה הטרנספורמציה? איך ״מעבירים מצבי תודעה לציור"?

נכון, הטקסט של מיכל הוא יפהפה וממנו הבנתי עוד על וירג׳יניה וולף, ועל הרישומים שלי. על סמך קריאה בעמודים הראשונים של הרומן נפרשת הדרמה: ילד שרוצה להפליג למגדלור, אמא שמגוננת על הילד, אב שמתנגד למסע, ובחוץ הציירת לילי בריסקו, מנסה לצייר את דיוקן האם והבן מעבר לחלון. בספר, זרם התודעה עוקב אחר התהוותה המתמדת והמשתנה של התודעה, כך גם אני ערה להתהוות הדברים בעת הציור. עולים דימויים וכתמים, זכרונות, בין אם במודע או לא. תשומת הלב מופנית למעבר בין ההתרחשות הפנימית של חומרים מנטליים המגיחים עוד בטרם הציור, לבין התהוותם בזמן הציור, כשהם מקבלים ביטוי חומרי. זו טרנספורמציה חשובה. עבורי זה מהרגעים המכריעים בציור. תמיד יהיה פער, תמיד יהיה שוני, תהיה עודפות או חסר. שם מתרחשת הטרנספורמציה. היות ומה שתפס אותי בכתיבה של וולף זוהי יכולתה לעקוב אחר הטרנספורמציה בתודעה, אני קשובה ביותר ללכוד את האפשרות הזו בפעולה הציורית על הנייר.

נראה שהבחירה שלך בדיו, עפרון וצבעי מים לא מקרית. נעמה צאל ז״ל כתבה: ״ב׳אל המגדלור׳ וולף מציבה את לשונה בין הים ליבשה [...] התנועה הלוך ושוב מן הנזילות וההתפוגגות של התיאור, אל התמצקות רגעית וחזרה, תהפוך ברומן הבא שלה [הגלים, 1931] להכרעה״ [שום דבר איננו רק דבר אחד, "אל המגדלור", הארץ, 2009]. כמו וולף, יצרת כאן שפה חזותית שמצליחה להיות מעורפלת וחדה כאחד.

תודה שאת מזכירה את נעמה צאל ז״ל. כל כך אהבתי את סיפרה ׳שימי ראש׳ [הוצאת אפיק, 2020]. בנוגע לדיו וצבעי המים, אני מניחה שהם עושים את העבודה. זה מסע עם חומרים נוזליים. הרבה עיסוק בשליטה ואי שליטה, ולחומר יש רצון משלו. אני מתאמנת בלאמוד את כמות הדיו. אני חושבת במונחים של משקל ואנרגיה. אני חווה את משקל הכתם ביחס לתכנים שהוא נושא, אומדת את כמות המים שהכתם יוכל לשאת. עם התייבשותו הכתם משתנה. הכתם מביא עמו את הסודות שלו, ועבודת פענוח הכתם היא משמעותית. אם תרצי, היא מתקיימת בין הלא מודע שלי, ללא מודע של הכתם. במקביל לזמן האיטי של ייבוש ושקיעת ההחתמות, מתקיימת גם פעולה חדה, כפי שאמרת. זוהי פעולה של סימון. אני נדרשת אז לא לפטפט, להיות נחרצת, החלטית ומהירה. ברור לי כי במרחב הפסיכואנליטי מתאפשר לי להנכיח את התהליכים האלה, ואני חבה על כך תודה גדולה.

אצטט רגע משפט שנראה לי שהשפיע עלייך במיוחד: ״אצל אנשים כאלה, גם בשחר הילדות, כל סיבוב של גלגל התחושה יכול לגבש ולקבע את הרגע שעליו הוא מאיר או מאפיל." גלגל התחושה חוזר לאורך כל הספר במגוון מופעים.

גלגלים, מסורים, גלגלי שיניים. יש לי משיכה לעולם המכני, למכונות, לחנויות של כלי עבודה. זה מוזר לדבר על תנועה מנטלית מתוך דימויים מכניים. זוהי כנראה גם התנועה הסיבובית אליה התחברתי. בכמה רישומים מופיע דימוי של מברגה ממטחנת הבשר. חשבתי על פעולת הטחינה בהקשר לתפקיד האם המעבדת לילד חומרים, שאינם ניתנים לעיכול על ידו. בכך היא מאפשרת לו עיבוד, עיכול וטרנספורמציה, הפיכת רכיבים שאינם מובנים לבעלי משמעות, מחשבה השאובה מהגותו של הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון. בהמשך, ראיתי כי גלגלי השיניים נחווים כמשהו חודרני ותוקפני, זו בהחלט אפשרות נוספת.

החוקרת אלה קריגר שעוסקת ביחסים שבין ציור להדפס, מציעה לראות את דימוי הגלגלים בסדרה כתולדה של עבודה מתמשכת שלך בהדפס. זו קביעה שמהדהדת אצלך? 

במקביל לציור אני עובדת בתחריט, מדיום שמצריך עבודה מכנית של סיבוב מכבש להעברת דימוי ציורי מלוח מתכת לנייר. אני אוהבת את ההצעה שלה, לראות את גלגלי השיניים כדימויים שמייצגים פעולה פיסית של כבישה. זאת כי קיימת זיקה בין הפעולה הגופנית, הפיסית, לבין התנועה המנטלית. 

תסבירי את הצבע הורוד העז שמופיע בלא מעט מהרישומים.

בשנות ה 90 עבדתי הרבה עם גווני אדום, אולי הוא שארית מאז. אני פשוט אוהבת את הוורוד הזה. מניחה שהוא מאוורר את הסידרה ומאפשר נשימה. אחרי שסגרתי את הספר הוא נשאר איתי כמו משקעים בים. 

אגב הים, אנחנו כמובן חייבות להתייחס לכריכה הכחולה, שמזכירה אותו וגם צייאנוטייפים, שהם בעצמם סוג של משקע, של אובייקטים ואור.

כשמיכאל גורדון הציע את הצבע ידעתי שהוא נכון. הטורקיז היפהפה הזה מתכתב עם הכריכה של המהדורה מ 1975 של ׳אל המגדלור׳, אבל יש לו גם הקשר מאד אישי - סיפור על מעיל. בשנות ה 60 גרתי בחיפה, בשכונה יפה בכרמל, ובכל זאת אז בגדים היו עוברים בירושה. לקנות בגד חדש היה עניין חגיגי מאד. שנה שלמה הוריי תכננו לרכוש לאחותי מעיל, ובתום הבירורים כל המשפחה יצאה למסע לחנות "במבי" בכרמל. הייתי בת תשע, וככל שהתאפקתי, לא יכולתי להסיר את עיניי ממעיל בצבע טורקיז עז, ולו ביטנה עם המילה Ski. עמדתי בגרון צורב וגוף קפוץ. אמא שלי ניגשה אליי ושאלה: "דורית איזה מעיל את רוצה?" אני זוכרת רק כמה משפטים בפולנית שהוחלפו בין הוריי, את אמא שלי מורידה את מעיל הטורקיז מהקולב, ועוזרת לי להשחיל את הידיים לתוכו. כמה אהבתי את הטורקיז הזה שעטף אותי כמה חורפים.

יצרת כאן סוג של בבושקה. וולף כותבת את הציור דרך דמותה של לילי בריסקו, את מציירת את המילים, בן־נפתלי כותבת על הציור של המילים. כל זה עוטף את הרומן הבאמת מאוד נדיר הזה.

זה מקסים מה שאת מציעה. תודה. כשציירתי לא הכנסתי את לילי כדמות נוכחת בציורים. מיכל העניקה לה מקום נרחב בכתיבה ולמעשה אני חושבת שבכך העמיקה את הבבושקה. גם סריקות מדפי הספר המקורי, שהוכנסו בסוף הספר בעקבות הפצרותיו של מיכאל גורדון, יצרו תנועה מעגלית. והנה הוא נפתח מחדש לקריאה נוספת.

אולי לא במקרה השורה האחרונה שמופיעה בספר שלך היא: "שכן הוא חפץ, היא ידעה, לגונן עליה." 

מעניין, לא הייתי ערה לכך. הבחירה בסריקת העמודים המסוימים מתוך ׳אל המגדלור׳, נבעה באופן מודע מתוך רצון להביא כמה הקשרים לציורים, לאפשר עיון בכתיבה של וולף, כמו גם לסימוני העיפרון שלי, מעין פריסה של יומן עבודה. מה שהסתבר בדיעבד הוא שבקטעים הנבחרים ישנם תיאורים שלא זכו להתייחסות ציורית, ודווקא בהם יש לעיתים הזמנה לפיוס, לנחמה.

הדמויות מתוך הספר, הן עדיין איתך?

הם כמו עדים שממשיכים לדבר. הם חלק ממני ביום יום. דמותו של האבא רכוב על סוס, מדמה את עצמו לחיל בשדה קרב, או לראש משלחת כיבוש פסגת הר, חוצה את הדשא שבו מציירת לילי. הופעה מוזרה, תיאטראלית, כמו כניסה לבמה. לפעמים הם מדברים אליי, ״לא התייחסת מספיק להומור שלי, לא ניסחת את הילדותיות שבי, לא נתת מספיק מקום לכאב שלי".

עכשיו כשהספר יצא וחי בעולם, איך ההרגשה?

כשהספר יצא אהבתי אותו וגם חשתי מבוכה. תחושה שאני חשופה וערומה. דווקא הקורונה איפשרה לי להתרגל אליו לפני הפצה. הספר יצא לאור בזמן הסגר השלישי, הגיעו ארגזים הביתה והחנויות והכל סגור. השארתי את הארגזים סגורים עד שהחנויות נפתחו, לאט לאט, מדי פעם שיתפתי אדם קרוב לספר, נתתי לו לחלחל. כעת, כשהספר בעולם, מתאפשר דיאלוג אודותיו. 

איך את מפענחת את השורה האחרונה של ׳אל המגדלור׳: "הדבר נעשה, זה נגמר. כן, חשבה, והניחה את המכחול מתוך תשישות מופלגת, ניתן לי חיזיון אחד משלי."

המשפט האחרון מתייחס לציירת, אשר בתחילת הרומן עומדת על הדשא עם כָּן ציור, נאבקת לשוא בשדים וקולות הרסניים, כשהיא מנסה לצייר את מרת רמסיי ובנה. לאחר 10 שנים, בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר מותה של מרת רמסיי, שבה המשפחה לבית שננטש, לקיים את הבטחת ההפלגה אל המגדלור. לילי ממקמת את עצמה שוב באותו המקום בדשא, נאבקת בתחושה כי הדברים אינם בזמן, כי אינה מותאמת, שוב עולים קולות הרסניים, רוחה של מרת רמסיי, כמו תובעת ממנה את מקומה ומשתלטת על המרחב. רק בסוף היום חווה לילי את הרגע, שבו היא מסוגלת לתפוס את הדבר החשוף, הדבר כשלעצמו ולתרגמו לציור. וולף מתארת זאת כך: "אבל הדבר שביקשה לאחוז בו הוא דווקא אותו נענוע העצבים, הדבר־כשהוא־לעצמו בטרם יהיה למשהו." זהו החזיון שלה, נקי, לא עוד רוחה המרחפת של מרת רמסיי, הציור נענה לרגע ההווה. לילי מאפשרת לעצמה להיות, כלומר she owns herself, היא שייכת לעצמה. 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

Dictionary של אסנת אוסטרליץ בהוצאת אסיה. ספר אמנית יפהפה, שפה מינימליסטית ומאופקת שנוצרה מתוך עבודות מחשב שהודפסו לספר.

איפה משיגים? בחנות של אסיה הוצאה לאור, בחנות הספרים המגדלור, שם גם יתקיים ב-22.6 אירוע השקה לספר, בסיפור פשוט, תולעת ספרים ובכל חנויות הספרים העצמאיות. 

smg-0621.jpg

 .2021 ,פינה בסטודיו של מיכאל גורדון