Vasarely Material Archives | אורן הופמן

כריכת קרטון רכה | 64 עמודים | 24X33 ס״מ

שפות: אנגלית, צרפתית

הוצאה: RVB Books

תמיכה: המכון הצרפתי (צרפת), משרד החוץ, המרכז ליהדות פריז

יצא לאור: 2019

ראיון נערך: אוקטובר 2020

 

מעלעלת (שירז גרינבאום): Vasarely Material Archives נוצר בעקבות שהות ב Fondation Vasarely, מוזיאון שהאמן ויקטור ואסרלי תיכנן ובנה באקס-אן-פרובנס, צרפת. בספר, שאותו לא הצגת כחלק מהתערוכה שם, יש שורת טקסט אחת בלבד: ״התערבויות צילומיות נעשו בין 2017 ל2018, תוך שימוש בחומרים מתוך הארכיון של

קרן ואסרלי״. נשמע שיש פה חתיכת סיפור לא מסופר.

 

אורן הופמן: כן, זה סיפור מצולם. מאיפה מתחילים? קודם כל אני לא מרגיש שזה ספר אמן של ממש, אף על פי שאולי לקחתי החלטות שיגידו אחרת. אבל נגיע לזה. בשביל להסביר אני צריך לפרט מה קרה לי בצרפת.

 

קדימה.

הוזמנתי לבלות זמן באקס-אן-פרובנס בדרום צרפת, שבה חי ועבד פול סזאן. הורשתי להיכנס לעבוד בסטודיו שלו כאילו היה שלי, וזה היה ממש מדהים, כי אני מאד מושפע מסזאן, החזרתיות שבה עבד, הדרך שבה הסתכל על חפצים ונושאים שבחר להסתכל בהם שוב ושוב, כמו הר הניצחון, וכמובן ה״פרוטו-קוביזם״ שהוא פיתח. בעיירה הזו, מעין פריז ״קטנה״, נמצא גם המוזיאון של ואסרלי – האבא של ה Op Art - שנפתח ב- 1975. ואסרלי התנגד להשטחה בציור, בזמן שהציור המודרני המופשט חגג אותה. הוא טען שאין משטחי דו-מימד בטבע, ולכן בשביל שעבודת אמנות תכלול ׳מימזיס׳, כלומר חיקוי של הטבע, היא חייבת להכיל מימד של אשליה. במילים שלו הציור היה צריך להיות ״מוזמן בחזרה לטבע״, על ידי כך שהוא מכיל אילוזיה של עומק.

 

כשבאתי למוזיאון פגשתי את פייר, הנכד של ואסרלי, שאביו איוורל (Yvaral) היה אמן משמעותי בפני עצמו. המוזיאון נראה כמו חללית, וממוקם בנוף של סנט-ויקטואר, ההר שאותו סזאן צייר בחזרתיות האובססיבית שלו. אגב מתוכנן באקס-אן-פרובנס מוזיאון חדש עם 1500 עבודות של פיקאסו. אבל זה לסיפור אחר. ואסרלי לא סתם בחר את המקום הזה.

 

אתה משוטט בתוך ההיסטוריה של אמנות מודרנית מערבית, ויותר ספיציפית בצרפת.

כן, אני חוקר תרבות ויזואלית מערבית כאמן שמצלם. וזה מצחיק כי כשפגשתי את פייר ואסרלי (הנכד ומנהל הקרן),

הראתי לו עבודות שלי, והוא חשב שאני אדריכל. בזכות זה, קיבלתי סיור של יומיים שלמים בכל המוזיאון,

כולל בדירות שואסרלי בנה בשבילו ובשביל אישתו, שם גרתי במהלך הפרויקט. 200 מטר מסביב למוזיאון אין כלום, בפנים הכל חשוך, ממש כמו קובריק בטירה שלו. זה היה ממש כמו לילה מוטרף במוזיאון, לילה שלא נגמר. הזכוכיות של החלונות הן חשוכות ככה, שאי אפשר לראות פנימה והחוצה. הוא בנוי בצורה של כוורת ענקית, מה שגורם לך לאבד חוש כיוון. זה ממש מבוך מודרניסטי.

 

מנהלת האוסף, שהיא רסטורטורית בהכשרה שלה, סיפרה לי שהם בדיוק מתכוונים ליזום שיפוץ גדול של הבניין והאוסף. ובאמת תוך כדי הסיור ראיתי שיש עבודות במצב ממש לא טוב, חלקן זקוקות לשחזור. שאלתי איך הם הולכים לשפץ את כולן, והיא הסבירה שיש מחסן של חומרים, שואסרלי השאיר אחריו. ביקשתי לראות אותו, ורגע פתיחת דלת החדר הזה, היה הרגע בו נולד הפרויקט.

מה מצאת.

חדר שלם של קופסאות. ואסרלי ייצר עבודות בגדלים ומחומרים שונים: מוזאיקות מזכוכית, אלומיניום,

קרטון צבוע, אריחי חרס, ניירות צבעוניים ועוד. הוא היה עושה הגדלות והדפסים ענקיים מציורים מחומרים שונים. אפשר להגיד שהוא היה ״פופ״ לפני שהפופ נולד. הוא היה מחליף חומרים ככה שעבודה מסוימת היתה על נייר,

ואז הפכה להיות שטיח קיר ענק. בחדר היו אינסוף ארגזים של אריחים צבעוניים וניירות. ביקשתי לעבוד עם הארכיון, ולהפתעתי קיבלתי דירה בתוך המוזיאון, מפתח לארכיון ו״בהצלחה״.

 

מלחיץ.

ממש. התחלתי למפות מה שיש, לאיזה עבודות שייכים אילו מהחומרים. היה לי חשוב להבין איזה מהחומרים הם ״ספיירים״, כלומר חומרים שלא נבחרו לשום עבודה, ואילו מהחומרים הם ״חומרים מקוריים״, כלומר כאלו שיכולים להיות חלק מרסטורציה של עבודה קיימת. בעצם הבנתי, שאני עסוק בבנייה של ארכיון שבסופו של דבר יעלם.

 

ארכיון זמני. 

כן, זה נורא עניין אותי. שברתי את הראש איך להתחיל בכלל לצלם את החלקים השונים. פרסתי את כל החומרים וסידרתי אותם לפי צבעים, נתתי לכל אחד מהם הגדרה משלי וצילמתי 900 חלקים. למשל יש 200 אריחים מעויינים. ואסרלי השתמש בהם לחיפוי פסלי החוץ שהוא בנה, הם נורא כבדים. הייתי צריך לנקות את כולם, להזיז אותם מהמחסן לדירה שתפקדה כסטודיו לצילום. צריך חומרים מיוחדים בשביל לנקות אותם, ואז יש הברקה מדהימה שצריך לנטרל, לצורך הצילום. אחר כך יש 200 גוונים של הדפס משי, כמה מאות ניירות צבעוניים שהוא ייצר מהם קולאג׳ים. התחלתי עם הרעיון של לייצר אינדקס, אבל ככל שהפעולה הצילומית, או ההתערבות הצילומית התקדמה, הבנתי שאני בעצם מנסה לגלות את הרצון הפנימי של החומר.

 

מה זאת אומר הרצון של החומר?

זה מצב ביקורת עבורי. ואסרלי עשה פסלים מאלמנטים שעשויים מחומרים שונים, אבל אני בעצם מחבר אותם אחרת ובונה משהו שונה מאותם חלקים. אני מאמין קצת כמו צייר או פסל, שצבע מזמין בחירה מסוימת, וחומר מפלס דרך לסוג של אובייקט. ניסיתי ליצור צורות אורגניות עם החלקים הגיאומטריים, מעין התייחסות למקור ממנו הם התפתחו להפשטה צורנית. גיליתי מצב ביניים, חוט דק שמאפשר לי לנוע בין מצב של התכתבות, השפעה וביקורת.

 

זו לא הפעם הראשונה שאתה מתכתב עם ״אבות״ בהיסטוריה של אמנות מודרנית, (ראו עוד בטקסט על התערוכה״אובייקטיב״ באוצרותה של דלית מתתיהו).

בתור אמן, אני לא מאמין בצורך להמציא דברים ״מחדש״, אלא להבין את מה שנעשה יותר לעומק. קצת כמו שאומרים בפילוסופיה ״הכל הערות שוליים לאפלטון״. בכל זמן יש תקופות אמנותיות ש״חוזרים״ אליהן, ומבחינתי מה שחשוב זה לקרוא לעומק את המניעים האמנותיים שהיו לפניי. אבל עם ואסרלי זו היתה התקרבות אינטימית במיוחד, ממש גרתי בתוך הבית שלו. אבל זה מעניין, שאנשים שראו את גוף העבודות שעשיתי עם אלברס,

אמרו לי שחלקן נראות כמו תגובה לואסרלי. אז כנראה שהחוט המקשר הוא גם בין העבודות עצמן.

 

אז מה קרה עם כל התצלומים, מה הצגת בתערוכה ומה בספר?

קשה לי להסביר את הקשר בין הספר והתערוכה, או למה לא הצגתי תצלומים בתערוכה, שעבדתי עליהם שנה שלמה. כל מי שראה את הספר, חשב שהצגתי אותם גם שם. כשסופסוף הגיע הזמן להציג, קיבלתי את הזכות לעשות שימוש בחומרים של ואסרלי לצורך ביצוע העבודה שלי. חומרים שבסטודיו רק הסתכלתי עליהם. זה החזיר אותי למחשבה על ה״רצון של החומרים״. אז במקום להשתמש בתצלומים, ניסיתי לבנות סוג של גן פסלים. גן זה מקום של טבע ״מתורבת״. השתמשתי באריחים שלו, ומהניירות עשיתי קיפולים ליצירת אשלית עומק. מבחינה טכנית, היה מאוד קשה לבנות לגובה כמו שרציתי שם. אפשר להגיד שהחומרים התנגדו ״לחזור לטבע״.

 

אז התערוכה ״נכשלה״, והספר ״הצליח״?

מעניין, אפשר להגיד שכן. ההצלחה של הספר מבחינתי היא העובדה שהוא חושף ארכיון שלא היה קיים בלעדיו, וכעת הולך להיעלם. יש חלקים מצולמים בספר שכבר לא ״קיימים״, הם נעלמו לתוך אחת העבודות כמו חתיכה מפאזל. כשסיימתי את הפרויקט, הדפסתי וכרכתי את מאות התצלומים בעותק אחד, ונתתי את ארכיון החומרים במלואו לפייר ואסרלי.

 

למה לא הכנסת את כל התצלומים לספר באמת? איך עשית את הבחירה?

בספר יש רק 63 ׳חלקים׳, מעין פאזל חסר, כמו העבודות במוזיאון עצמו. כשחזרתי לארץ ישבתי עם מיכל סהר, מעצבת מדהימה שעבדתי איתה בעבר. היא הפנתה את תשומת ליבי לכך שאי אפשר לבחור בעצם. אין אופציה ׳טובה׳ או ׳לא טובה׳ בחיבורים. אז בנינו ׳מכונת עריכה׳, שזורקת בתוכנת אינדיזיין (InDesign) קבצים באופן רנדומלי, שתי תמונות אחת ליד השניה. הרצנו ככה את כל התצלומים כמה פעמים, ויצאו כפולות מדהימות, וגם כמובן גרועות. שילובים שלא יכולתי לדמיין לעשות בעצמי.

 

מדהים, בחיים לא הייתי חושבת לעבוד ככה.

היה משהו משחרר בלערבב אלמנט מכניסטי לגמרי בתוך התהליך. אותי זה מאד מעניין להתייחס לעבודה כחומר גלם בלבד. כשהתקדמנו עם ההוצאה, סיפרתי להם שככה ערכתי את המוקאפ והם הזדעזעו. בסופו של דבר, הייתי צריך

לשכנע אותם לשמור חלק מהכפולות היותר ״בועטות״, כי הם האמינו שזה חשוב להדגיש גישה ארגונית גם בספר,

שהוא יהיה ״מתקשר״.

 

אז בעצם לא עבדת עם מעצב ממש צמוד.

נכון, הספר ״לא-מעוצב״. עשיתי החלטות בנוגע לגודל, הנייר והכריכה שנבחרו, בהתאם לתקציב יחד עם ההוצאה. היה לי ברור שאני רוצה כריכה מקרטון, שתהיה כמו פולדר של תיקייה בארכיון. היה שלב שרציתי לעשות ספר כיס, בגודל שאפשר להכניס לתיק ו״לקחת את הארכיון איתך״, אבל ירדתי מזה כי הבנתי שאי אפשר יהיה להכניס הכל.

 

הגודל הנוכחי דווקא מאד תומך בחווית הדפדוף. הוא הופך אותו למעין קטלוג תעשייתי, מניפה של צבעים.

כן, החוויה של הדפדוף הפכה עוד יותר משמעותית בגלל גודל הדף. אתה חווה כל תצלום במרווח שבין הדף וזה שאחריו. נוצר שם אלכסון דרמטי. בהתחלה רציתי שאפשר יהיה לשלוף כל דף ולקרוע אותו מהספר; באופן הפוך לכך שהאריחים ״נשלפים״ מהארגזים ונעלמים בתוך העבודות המקוריות. רציתי שהדפים יוכלו לעמוד בפני עצמם מחוץ לספר, אבל זה היה יקר מאד לעשות. כשהספר הגיע מההדפסה בבלגיה, הגיעו כמה עותקים שנקרעו במשלוח, ופתאום קיבלתי לרגע ספר עם דפים נשלפים. זה היה רגע מקסים.

הספר יצא בהוצאת בוטיק בפריז. זה בטח עונג מיוחד לעשות ספר בידיעה, שהוא יטייל בעולם. 

כן, אני מאוד בר מזל. בזכות העבודה עם ההוצאה הספר מופץ בכל מוזיאון באירופה, כולל בפומפידו, שם הוא

הוצג במהלך תערוכה רטרוספקטיבית של ואסרלי. בזכות זה הוא גם מופץ בצד השני של האוקיינוס על ידי

Printed Matter. ההשקה של הספר התרחשה אצל איבון למברט (Yvon Lambert) בפריז, חנות מהממת

לספרי אמן.ית בכל התחומים, צילום, מגזינים, אדריכלות וספרות. 

לעשות ספר זה כמו…

זה לא דומה לכלום. אתה אמור לדעת המון דברים מראש, ואי אפשר לדעת אותם. הטעויות שעושים בדרך גורמות לשינוי בחוויה של האובייקט הסופי, למרות שהתוכן לא משתנה. המחשבה שאנשים ייקחו את הספר איתם הביתה, היא מיוחדת בשבילי. אני מתאר לעצמי שלעשות ספר זה כמו לבנות בית, אבל לבנות אותו מהגג כלפי מטה. במקרה שלי, איך שהבנייה הסתיימה, במקום לגור בו, רציתי לעשות עוד אחד. 

 

אז הרעיון לספר הבא?

אולי מהדורה שניה. יש עדיין מאות תמונות מהארכיון שאיש לא ראה. בינתיים הוצאתי את כל העבודות שאי פעם עשיתי מהקשרן, פרסתי את כל הסדרות ואני מנסה לחשוב את הפרקטיקות שלי כמכלול. אני קורא לזה Schnitt, חתך. יש לי כבר מוקאפ לתערוכה ולספר, שאני מקווה להציג. אני גם בעיצומו של פרויקט שקשור למקור

ה- trompe-l'œil, בו אני רוצה לבדוק שאלות עקרוניות בפנומנולוגיה. וכמובן מקווה להציג את החומרים של ואסרלי בישראל יחד עם קטלוג אמיתי.

 

איפה משיגים? באתר שליאתר ההוצאה, חנות הפומפידוIdea BooksPrinted Matter ,Sternthal Books

 Antenna Books

אורן הופמן, טסט לתפוח, בסטודיו של סזאן (באדיבות האמן).

2020 מעלעלת | שירז גרינבאום ויאיר מיוחס.

תנאי השימוש כפופים לרישיון ייחוס-שיתוף זהה 

של Creative Commons 2.5 אלא אם סוכם אחרת.

מעלעלת תשתף פעולה עם יריד הספרים של ארטפורט לקידום ספרי אמנות.