צל הוא הבטחה | רוני דורון
A Shadow Is A Promise
כריכה רכה (ונעימה) | 30 עמודים | A5
סריקה ועיצוב: רן בן עזרא
הוצאה עצמית | מהדורה של 100 עותקים
תמיכה: קרן רבינוביץ׳ | גבירול מרכז תרבות ואמנות | עיריית תל אביב
יצא לאור: 2018
איך ספר נולד?
אני ציירת, אבל היה לי חשוב להציג גם רישומים בתערוכה (״עד כדי כך״ שהוצגה ב׳גבירול׳ מרכז תרבות ואמנות), שהספר מהדהד. מאד מעסיק אותי איך ציורים עובדים בהצבה בחלל, ולא הצלחתי לדמיין אף צורה שבה הרישומים שלי יכולים להיות מוצבים. לא רציתי תלייה מוזיאלית, ובעיקר היה לי חשוב, שכל אחד מהם יחווה בפני עצמו. רציתי שהשוואה ביניהם תהיה רק בזיכרון של הצופה, לצמצם את חווית הצפייה הסימולטאנית שחלל נותן. אז הרצון הזה התחבר לספר, שהוא לא מאד שונה מסקץ׳ בוק בעצם,
והוא יצא במקביל לתערוכה.
ומה היה בחלל של התערוכה?
היו הציורים, שחלקם היו תלויים מהתקרה; אחד שכב על הרצפה, מוגבה על חלוקי נחל. בדיעבד אני חושבת שהתלייה ההיא, היתה מאד מחוברת לספר. בשניהם היה עניין עם משקלים, משהו קל ליד משהו כבד. אוויר שנכנס מתחת או מאחורי הדף. עניין אותי אז לרשום דברים, שיראו כאילו הם כפופים לחוקים פיסיקליים. אם משהו נראה עומד, אז שתהיה לו רגל, שכאילו נוגעת ברצפה. גם אם לא ברור לגמרי מה ׳זה׳, שתהיה תחושה שהוא יכול להתקיים במציאות.
זה בעצם מה שנפחיות יוצרת, אבל הרבה מהרישומים בספר לא לגמרי חיים בשלום עם הרעיון של נפח. זה מתחבר כמובן לשם היפה של הספר ״צל הוא הבטחה״. השם מנוסח כמו איזו אקסיומה שלא ידענו עליה.
האם הצל הוא ״רק״ הבטחה?
צל הופך משהו ל״אמיתי״, אבל לא להכל בספר יש צל. לפעמים יש לו רק רגל או שרשרת. אני לא מנסה לייצר פנטזיה, אלא תחושה של ׳כמו-בעולם׳. נאמר רשת-צל, זה אובייקט שהסתכלתי עליו המון זמן. אם אני מדמיינת שמשהו עומד על רצפה, אז באותה מידה הוא יכול להיות תלוי מהתקרה.
באנגלית השם A Shadow Is A Promise. המילה Is כמו מאשרת את עצם הקיום של הצל. זה מתכתב נורא יפה עם מה שאמרת, ה״כמו-בעולם״ - כך הצל ״קיים״.
היה לי קושי בתרגום. ממש סיבוך. התלבטתי על ה A הראשונה המון זמן. אני לא אוהבת לתת לעבודות שמות, וגם כשאני נותנת, זה כי צריך. אז השמות מאד תיאוריים. נגיד ״ירוק״, זה ציור שיש בו שני ירוקים. ופה אי אפשר. לתערוכה, שהיתה קבוצתית קראו ״עד כדי כך״, והיו בה כמה תערוכות יחיד בחלל אחד.
השם של הספר פשוט הגיע.
איך החלטת על הגודל?
הרישומים הם מכמה סקץ׳ בוקים שונים, שהם בערך באותו הגודל. לא היה לי עניין למתוח את הרישומים אז נשארנו עם גודל קרוב לגודל המחברות.
זו בחירה רדיקלית לעבוד בלי טקסט בכלל, לא בתוך הספר ולא בתוך הרישומים עצמם.
הכי מפתה לשים טקסט בתוך ספר. אבל בעיניי זה כמו שעושים עבודת וידאו לתערוכה, ואז שמים איזה אובייקט ממנה בחלל כי ״צריך״. מילים הן נורא כובלות, והספיק לי להתעסק עם הכותרת של הספר.
לקו אין משמעות כמו מילה. וגם אם הדימויים דומים למשהו, רובם אינם משהו ספיציפי.
גם אין שמות של עבודות, ואין אינדקס.
לא חשבתי על זה בכלל. הצופה עובד רק עם הדימויים. כשיש טקסט המבט שלנו תמיד זולג, איך קוראים למשהו. זו התנייה. ככה הצופה מקבל את הספר, כמו שאני מקבלת את הרישום על הדף. יש בזה משהו
מאד משחרר.
איך התחלת לצייר?
בחיים?
כן.
אה וואו. זו שאלה מצחיקה. כולם מציירים מתישהו בחיים, וכולם מפסיקים מתישהו, חוץ ממי שממשיך.
לא בקטע היפי אני אומרת את זה. כולם מציירים בגן, אני פשוט המשכתי. זה התחיל להיות רציני בגיל ההתבגרות, כשדברים מתחילים להיות רציניים. לא יודעת מה להגיד על זה מעבר. אולי, שאני נורא אוהבת ציור. זה יביך אותי לקרוא את זה אחר כך?
מקווה שלא.. מה את אוהבת בציור?
אני פשוט כל כך אוהבת את זה. אני חושבת שציור זה המדיום הכי מאתגר וקשה. לא בגלל תחרות, אלא
בגלל שיש לו הכי הרבה היסטוריה על הגב. גם צילום משווים לציור. בסוף הכל חוזר לציור, לקו. יש לי המון רגעים בסטודיו - כשאני חושבת על מה אני עושה בחיים - אני אומרת לעצמי, ״אני מורחת צבע על דברים״. ״אני בסטודיו, אני עובדת, אבל אני בעצם מורחת צבע״. אבל יש לזה המון משמעות, למריחת צבע הזאת. טוב, זה יוצא לי דרמטי.
הייתי אומרת לך אם זה דרמטי מידי.
יש לי מלא קצוות לחבר בראש. נגיד, מעניין אותי ציורים, שמתייחסים לחוויות קונקרטיות. בעיקר תחושתיות, לגעת בשולחן הזה עכשיו. מעניין אותי איך הדבר הזה מתרגם לציור, ואיך זה משפיע על אדם שמגיע לתערוכה. מעניינת אותי ההשפעה של ציור על הרגישות של אנשים. וגם תמיד נורא בא לי שיגעו בעבודות שלי. היו לי הרבה עבודות מגבס, שחלק מהעניין שלהם היה שהן שבירות ומתכלות. למשל,
בתערוכת גמר בבצלאל, הן נגררו לאורך כל המסדרונות של הקומה, ואיבדו פינות וחלקים בדרך. יש בזה משהו מאד משחרר. אני כמובן מעדיפה להרוס בעצמי את העבודות, כי אם מישהו יהרוס אותן, אני בטח אכעס.
זה קרה פעם?
לא הרסו, אבל בתערוכת הסיום שמתי פלטה מוזהבת מאחורי אחת העבודות. באיזה יום היתה שם ילדה, וראיתי אותה רצה לכיוון, מסתכלת ימינה שמאלה, נוגעת בה ובורחת. זה היה מאד מגניב.
אז אמרת שאת קוראת לעצמך ציירת כאמור. איזה יחסים יש לך עם רישום?
הרישומים שלי נעשים בבית, בדרך כלל, כשמשהו מתעורר בקצוות האצבעות, בעצבים. לקח לי זמן להתרגל ל State of Mind הזה, בשיעורי רישום בלימודים ממש סבלתי בהתחלה. את הציורים אני עושה בסטודיו, כי אני צריכה מקום ללכלך, ובבית לא נעים לי. זה כמו לנסות לבשל בבגדים הכי יפים שלך. מה שכיף ברישומים זה שאפשר להעביר את הדף ולעשות חדש. זה מתחבר לי לקדושה של ״לא לגעת בעבודות״.
אגב יש גם קדושה של ספרים. וכל הרעיון המקורי של המצאת הדפוס, הוא שאפשר לעשות עוד עותק מספר, אם אחד נהרס. ספר הוא בעצם חפץ שהיחס התרבותי שהתקבע כלפיו הפוך ממה שהוא היה אמור להיות היסטורית. זה קצת דומה לאיך שאני רואה את העבודות שלי. בהקשר הזה, הייתי מכנה את הספר הזה, חפץ-תערוכה. הוא כמו סקץ׳ בוק, משהו שאפשר להרוס.
גם סוג הדף שבחרת, מאט, דומה לסוג נייר שרושמים עליו בסקץ׳ בוק.
כן זה היה הרעיון. גם עשינו סריקה צבעונית של העפרון, כדי שיראו את כל הגוונים שלו. עשינו מוק-אפ לפני ההדפסה. ככה למדתי מה זה מוק-אפ. אהבתי את זה שאין הרבה מרחק בין דף של מחברת והספר.
היה משהו קשה בעשייה של הספר?
היה לי קשה באופן אישי, כי אני תמיד מסיימת עבודות מהר, וספר זה תהליך שנמרח. עבדתי עם רן בן עזרא, שעובד מאד מסודר. הטמפרמנטים שלנו מאד שונים, אבל היה לי ברור שהוא צודק. החלטנו ביחד
על הסדר, אבל סבלתי מזה, כי אני שונאת לבחור. בכלל קשה לי לעבוד עם אנשי צוות, כי אני רגילה
לעבוד לבד.
כשאספנו את הספר מהדפוס, הגיע ארגז, והיה בחלק העליון שלו עותק אחד. כשפתחתי אותו,כל הרישומים שלו היו מודפסים הפוך. התחלתי לבכות ולמלמל, שאין לי כסף להדפיס שוב, שסבתא שלי נתנה לי כסף כדי שהספר הזה יצא, וכל התמיכות שהוא קיבל. רציתי לשרוף את הארגז, ולא ידענו מה לעשות. אחרי איזה חצי שעה, החלטנו להסתכל בתוך הארגז, ורק אז קלטנו שרק העותק הזה יצא הפוך. זה היה כמו מתיחה ממש גרועה. כשעובדים בצוות יש הרבה דברים, שהם מחוץ לשליטה שלך.
רגע לפני שהתחלנו את השיחה שלנו, אמרת שעכשיו את מרגישה מנותקת ממנו. למה?
כשסיימתי עם ההדפסה, היה משהו מספק בקטע חומרי. היה אובייקט חדש. אבל מהר מאד הוא נהיה דבר שפחות עניין אותי, כי אני כל הזמן ממשיכה לעשות דברים אחרים. בניגוד לשאר העבודות שלי, שהן בסטודיו ואני רואה אותן הרבה, הספר סגור. הוא קיבל מעמד של גלויה. עכשיו אני לא זוכרת מה יש בו,
חוץ מהרישום הורוד, כי הוא נורא ורוד.
איך הספר התקבל?
הוא היה בתערוכה, והוא היה ביריד הספרים בבית הנסן. ביחס לשאר הספרים שם, הוא הרגיש לי בווליום נמוך, עדין, כמו חלב. הוא גם לבן. קיבלתי הרבה ביקורות טובות, וזה הפתיע אותי. את עושה משהו ומשחררת אותו, ואין לך מושג איך זה יפגוש מישהו. אז זה היה כיף. וגם אמרו לי שהפורמט נכון מאד לעבודות. אין הרבה שוק לספרי ציור או רישום בארץ, כפי שאת יודעת.
כן זה קשור כמובן בכלל למעמד של אמנות פלסטית היום, בארץ במיוחד.
כן, וזה ממש חבל כי משהו בציור הוא כל כך בסיסי בחוויה של אנשים, וספר הוא כן פורמט שמאפשר לדבר הזה מרחב. לא מעניין אותי מי ״מבין״ בציור. הרבה פעמים אנשים שצורכים אמנות מרגישים, שהם צריכים בכוח להיות שיפוטיים, או שהם מרגישים שאין להם סיכוי לייצר שיפוט. וזה מפספס המון מהחוויה החושית, כמה שמבינים או לא מבינים, החוויה היותר נקייה היא שמעניינת אותי.
לעשות ספר זה כמו…
זה כשאת מכינה משהו בשביל מישהו. כמו להכין סימני דרך, אבל בלי שיש מטמון בסוף, בהכרח.
בקיבוץ היינו קוראים לזה ׳משחק חיצים׳. לעשות חץ ואז לעשות עוד אחד.
באמת יש חץ בספר…
נכון, הוא לא עוד רישום! לקח לי ולרן המון זמן להבין שצריך אותו. יש רישומים שהיו צריכים להיות מוצגים לרוחב ולא רציתי להפוך אותם, כי יש משמעות לפריסה שלהם על הדף. אז שמנו את כולם בסוף הספר, כדי שהדפדוף יהיה רגיל, ועשינו דף שיש עליו רק חץ, בתקווה שיבינו שצריך להפוך לרוחב את הספר. אני לא יודעת אם מישהו הבין את זה, אבל זה שם. הנה, גיליתי סוד.
מקסים. זה קצת כמו שאין דימוי על הכריכה בעיניי.
לא רציתי שיהיה דימוי מוביל. במקום זה עשינו Gradient אדום בכריכה. לא תמיד צריך לתעדף משהו.
את מי להזמין למעלעלת? טל ירושלמי, היא ציירת שאני ממש אוהבת. אני אוהבת את העבודות שלה מאד, בא לי לתת להן ביס.
איפה משיגים? בחנות המגדלור ובאתר שלי.