הויטרינה של גנרל אלנבי | פרנס לבה נדב
195 עמודים | 22X22 ס״מ | כריכה קשה
מהדורה של 500 עותקים
יצא בשנת: 2018
עולם חדש, הוצאה לאור
תמיכה: קרן רבינוביץ׳ תל אביב
[מעלעלת: איילת השחר כהן]: ספר הצילומים האחרון שהוצאת לאור צולם ברחוב אלנבי בתל אביב לאורך שנים.
תוכלי להצביע על הרגע שבו הבנת שפרויקט הצילום של הרחוב יהפוך לספר?
[פרנס לבה נדב:] אני חושבת על ספר מרגע שאני מבינה שהצילום שלי הופך לסוג של מחקר. צילמתי באלנבי לפני, שידעתי ״שאני הולכת לצלם״ בו. בשנת 2012, לפני שרכשתי טלפון חכם, קיבלתי טאבלט וצילמתי באמצעותו חלון ראווה אחד באלנבי הדרומי, בדרך חזרה הביתה. ראיתי את התוצאות ואהבתי אותן. הצילום הזה נכנס לספר. דרכו הבנתי שיש לי עניין חזותי ותרבותי בחלונות הראווה של הרחוב, וחזרתי עם מצלמה קטנה שנוח להסתובב איתה. כשנתיים לאחר מכן, עברתי לסטודיו שנמצא על הפינה המשולשת של פינסקר, בן-יהודה ואלנבי, ומעשה הצילום נהיה עוד יותר אינטנסיבי. אז כבר היה לי ברור שהוא מוביל לספר, כי הרעיון של חיבור לאלבום הוא אינהרנטי לתהליכי העבודה שלי. הספר הודפס בשנת 2018, ורק בדיעבד הבנתי שהוא יוצא לאור בדיוק ביומולדת 100 שנים לרחוב. זה היה צירוף מקרים של ממש.
הספר מבוסס על צילומי שוטטות בז'אנר של צילום רחוב, אלא שהאסטרטגיה שלך הפוכה. את בעצם מפנה את הגב אל הרחוב, אל זירת ההתרחשות, ומביטה באמצעות המצלמה אל הוויטרינות הממוקמות על המדרכות. באילו אתגרים צילומיים נתקלת?
כן, המבט שלי התהפך. התעניינתי במה שמתרחש בתוך החלונות ופחות בהולכי רגל ובסביבה העירונית. התמודדתי עם השתקפויות והחזרות אור בתוך הויטרינות, ועם הכביש הסואן שלא ניתן לרדת אליו בימים רגילים. לכן בתחילת המסע הצילומי, צילמתי בעיקר חלקים של טבע דומם, והשתמשתי בזום אין וזום אאוט. זה הפך את האובייקטים והחלונות לסוג של קולאז'ים בפני עצמם. באותה תקופה, בין השאר בזכות ההוראה, התחלתי להתעניין יותר בציור קלאסי, וספיציפית בטבע דומם מתקופת הזהב של המאה ה-17, ולאחר מכן בטבע דומם בצילום. בשלב מאוחר יותר, הרגשתי שחלק מהצילומים שאני עושה מזכירים את Anaogue של זואי לאונרד (Zoe Leonard). הייתי צריכה לדייק לעצמי, שאני לא עוסקת במסחור או בשילוט של מותגים. לא בגלובליזציה, אלא במבנה הרחוב, ביצירתיות של בעלי החנויות, ובשכבות ההיסטוריות שמדווחות על מה שהיה, לא רק על מה שנמצא. כמובן שהצלם הצרפתי יוג׳ין אטג'ה היה נוכח במחשבותיי, כמו שהיה נוכח בספר הקודם שהוצאתי (׳שטח משותף׳, הוצאת חרגול, 2010).
צילמת גם בשבתות נכון?
כן, גיליתי שביום הזה קורים דברים אחרים לגמרי. המבנה של החנויות קיבל משמעות בזכות היכולת להתרחק ולרדת לכביש מבלי להסתכן. בעמוד 139, מופיע צילום שבו לכדתי את תנועת האור על גבי הווילון הצהוב הפלסטי, שמכסה את הסחורה בויטרינה. הווילון הזה מורד רק בימי שבת כדי להגן על הנעלים מהשמש. גם תריסי הברזל המוגפים שמסתירים חלק מהויטרינות ברחוב, מראים בשבת את פניהם ואת הכתובים והציורים שעל גביהם. על קירות הבניינים מתגלים שכבות, שלטים ומפות, כמו למשל בחזית החנות של האחים פרונט (עמוד 35). בשבת גם נמנעו מפגשים עם בעלי החנויות, שלא תמיד היו נעימים כשראו אותי ניצבת מול הויטרינה שלהם, חמושה במצלמה. פעם מישהי יצאה מהחנות ואיימה עלי במטאטא, כי חששה שאני גונבת לה את הדוגמאות של השמלות. והיו עוד מקרים קיצוניים.
קראת לספר ׳הויטרינה של הגנרל אלנבי׳. איך החלטת על שם? למה הגנרל ניצח בעצם?
בסיעור המוחות שעשיתי עם בן הזוג שלי, הוא הציע את ׳הויטרינה של גנרל אלנבי׳. זה מצא חן בעיני מיד.
לא היו מתחרים. הגנרל הוא דמות היסטורית, והמילה ויטרינה מיושנת כמוהו. זו גם הויטרינה עצמה, וגם מטאפורה לאופן שבו הרחוב מציג את עצמו. מבט אל מצב חברתי, חומרי ואדריכלי.
לרחוב אלנבי קראו על שם הגנרל אדמונד אלנבי כהוקרה על פועלו. לפני כן, הוא נקרא ׳רחוב הים׳, וזאת למרות שהוא מגיע אל החוף רק בזכות העיקול האחרון. תל אביב נבנתה בהתחלה כעיר על המים, ולאט לאט נכנסה פנימה והפנתה את גבה אל הים. אפשר לראות לאורך הרחוב את כל התקופות שלו, והוא ממשיך להשתנות כל העת. זה רחוב שמשלב מגורים, בילוי ומסחר. היום חלקו המערבי פונה יותר לתיירים, ונשארו בו לא מעט שרידים מעברו האפל (מועדונים מפוקפקים וכדומה). בחלקו הדרומי, גם בעקבות הגירה, הוא הפך להיות באופן יותר דומיננטי אזור מגורים. החלק האמצעי - כיכר מגן דוד ושוק הכרמל - הוא מרכז מסחרי. עם התפתחות מתחמים עירוניים חדשים בעיר, אלנבי הלך ודעך. קיימת תוכנית עירונית להתחדשות של הרחוב, שתעבור בו הרכבת הקלה, יהיה מדרחוב ושבילי אופניים.
צילומי הויטרינות מתארים רב תרבותיות, גודש וגבבה וטעם אישי. אבל בחלק מן הויטרינות שצילמת, אני רואה גם אותך ואת ה"שיק" שהבאת מפריז.
זאת לא זהות אחרת, זה חלק אינטגרלי ממני. האימג׳ בנק שלי מפאריז נמצא תמיד בצד האחורי של הראש. בדיעבד אני מזהה בצילומים של אלנבי תיאורים מסוימים שקשורים לזכרון שלי ולביוגרפיה שלי. זה קורה כשהויטרינות מכילות אובייקטים בעלי מטען תרבותי שאני מזהה מהעבר שלי.
הספר הוא דו לשוני ויש לו שתי כריכות, אפשר לפתוח אותו משני הצדדים.
בחרתי בשני דימויים שונים לכריכה, אחד לצד הלועזי ואחד לצד העברי. כמעט לכל כריכה של ספר, יש צד ״חלש״ וצד ״חזק. מבחינתי, הספר ערוך עבור הקריאה הלועזית, כי זה יותר טבעי לי. כלומר ערכתי אותו משמאל לימין, כי ככה אני חושבת, בשפת האם שהיא צרפתית. אז הסוס מבחינתי הוא דף הכניסה הרשמי לספר, אבל אפשר לפתוח את הספר גם מצידו השני. חשוב לי שיהיו שתי קריאות אפשריות. שתי כניסות.
איך החלטת על גודל הספר?
חשבתי על גודל אינטימי אך גם כזה שיאפשר להתבונן בפרטים הקטנים שבתוך הויטרינות המצולמות. היה לי חשוב שהספר ישתלב כמו כל ספר עיון על מדף הספרים ולא יבלוט החוצה. רוב ספרי הצילום הם יותר מלבניים ועשיתי בחירה קצת אחרת - הספר הוא מרובע. כבר מההתחלה ברור היה לי שאלנבי לא יהפוך לקטלוג גדול ומפואר.
את משתמשת בתצלומים של כניסות שנמצאות בין הבניינים כדי לסמן אתנחתא בין צילומי הויטרינות. הכניסות שאת מצלמת מובילות בחיים האמיתיים לחצרות פנימיות ומרחבים פרטיים. בחלק מהצילומים האלו מופיע שלט עם טקסט קצר כמו ״פתוח״ או ״סגור״. תצלומי הכניסות האלו בתוך הספר, מצביעות על סיום או התחלה של פרק. זו החלטה מעניינת לתת לדימוי להחליף את הכותרת.
כן, תצלומי הפסאז'ים מחליפים כותרות פתיחה לפרקים. כשעבדתי על העריכה, מצאתי את עצמי עם צילומים מרובים וחילקתי אותם לפרקים סמויים, בעלי הגיון פנימי ויזואלי וגם רעיוני. הם לא קשורים למהלך לינארי של שוטטות ברחוב. לכל פרק יש כפולה שהיא כמו מפתח, והיא מובילה את העריכה.
הרבה פעמים אני מספרת לעצמי בעריכה סיפור אגדה אפל שבו תצלום פסל הנמר יוביל לילדה, ותצלום מטבעות יוביל לצילום של חנות סקס. אולי זו לא אגדה כי לרחוב יש גם צדדים אפלים. לפעמים מה שמחבר בין התצלומים יהיה נושא היסטורי, או פרט טריוויה שאני יודעת לגבי המקום. כמו למשל צילום החנות לשעבר של האחים בראון (עמוד 71), חייטים שעסקו בתפירת פרוות, ובחלון ראווה סמוך למסעדה מופיע תצלום שלהם מואר בניאון כחול.
דיברת על עריכה אינטואיטיבית וסמויה. בספר אין כותרות לפרקים וגם אין כותרות לצילומים, האם יש לך שמות קוד פרטיים לכל פרק בספר?
כן, אגלה בשמחה: הקיטש׳ והפייק, הצהוב, האפל והמסוכן. אלו שמות קוד שמובילים תנועה בין נרטיב מושגי-תמטי, לסיפור צורני, שבונה חזותית את המיתולוגיות של הרחוב. עד כמה ששמעתי, אנשים הבינו את האווירה היחודית לכל פרק. הסכנה הגדולה של עריכה זה להאכיל בכפית. ספר צריך להיות מספיק הדוק כדי שהפרשנות לא תהיה הפוכה מהכוונות, ומצד שני הוא צריך לתת לצופה חופש וקרדיט להביא את עולמו אל תוך הצילומים. זו אחת הסיבות שהדימויים אנונימיים כביכול ולא נושאים כותרות. אני מוצאת שדפדוף בספר כזה הוא יותר זורם. נוצר רצף ויזואלי ללא צורך באינסוף אינפורמציות מילוליות, במיוחד כשיש טקסט בתוך חלק ניכר מהצילומים עצמם. אילנית קונופני מצטטת אותם בסוף הטקסט שכתבה לספר.
את הספר מלווים שלושה מאמרים. באיזה זווית של הרחוב עוסק כל אחד מהם?
האוצרת אילנית קונופני כתבה על ״חדרי הפלאות של אלנבי", כאשר צילום ספציפי מוביל את המחשבות שלה. גלעד מלצר כתב את המסה "שקיעת הגנרל", שרואה בספר כ"מומנטו מורי" לרחוב, ומקשרת בין הצילומים לזיכרונות ילדות מהרחוב ותולדות האומנות. וניסים דוידוב, האדריכל ומתכנן הערים כתב את "הרהורים על רחוב אלנבי", שמציג את תולדות הרחוב בהיבט היסטורי, אורבני וחברתי.
ערכת ספרי צילום בהוצאת חרגול. ביניהם ספרה של ורדי כהנא ׳פורטרט ישראלי׳ (2006), וספרו של תמיר
להב- רדלמסר ׳גוף שני רבים׳ (2009). האם הניסיון והידע שלך בעריכה, תמכו בעריכת הספר שלך או שהתייעצת?
כל עריכת ספר, נעשית בדיאלוג עם היוצר. לפעמים הדיאלוג זורם ופורה, לפעמים יכולות להיות חריקות. מאוד קשה לערוך לעצמך בגלל מעורבות יתר. מצד שני, אני רואה את העריכה כחלק מתהליך היצירה. חשוב להראות את החומרים ולשמוע דעות אחרות, כדי לפתוח את השיח הפנימי בשלבים שונים של העריכה. הראיתי את העריכה לקולגות והקשבתי, התכנסתי עם עצמי ולקחתי החלטות.
עריכה משולה למוזיקה. אני אומרת לסטודנטים שלי שיש לבחור קצב, להחליט אם רוצים סטקטו או לגטו, פורטה או פיאניסימו. לספר יש קצב פנימי וצריך להשתמש גם בדפים לבנים שנותנים אויר, לחבר בין דימויים ולמצוא משמעויות סמויות וגלויות. בעריכה כדאי ללכת נגד הרעיון של עצמך. זה מצליח לפעמים.
האם הויטרינה של הגנרל אלנבי הוא ספר צילום או ספר אמנית?
ספר צילום הוא ספר שיש בו תצלומים. הוא יכול להיות ספר תיירות, ספר על חיות, ספר על אופנה, או אינסוף דוגמאות אחרות. הוא גם יכול להיות מונוגרפיה או רטרוספקטיבה. אני צלמת, ולא מגדירה את עצמי כאמנית. מבחינתי ׳הויטרינה׳ הוא ׳ספר-צלמת׳ על משקל ספר-אמנית. זה נושא אחד שעבדתי עליו, הוא פחות או יותר שלם, ומביע תהליך יצירה עגול. מרחב בפני עצמו.
האם ספר מוביל אותך גם למחשבות על תערוכה? אותי אישית היה מעניין לראות חלק מהצילומים יוצאים אל חלל.
בתהליך העבודה פחות עניין אותי להציג את העבודות האלו בחלל. הצילומים המודפסים נראים מרהיבים, אך מבחינתי הספר כאובייקט, מסכם את המחקר הרחב. הצגת צילומים בספר היא מהלך הרבה יותר עמוק מהצגתם בתערוכה. הספר מאפשר להראות מניפה רחבה של נושאים שחלל תערוכה לא יכול להכיל. הצגתי מעט עבודות מתוך הספר בגלריית הלובי בתל אביב, ובהשקת הספר בגלריה אינדי בתל אביב ובגלריה החברתית של בית הספר מוסררה. כמובן שתמיד אשמח להציג את העבודות בקונטקסט כזה או אחר.
אני רואה קשר עמוק בין ׳הויטרינה׳ לספרים הקודמים שלך. אני מזהה את מחקר הצילום המקומי, וכמובן את עמדת הצילום הישיר. הספר הראשון שהוצאת לאור יחד עם דרורה דומיני (כל מקום, נוף עם אנדרטה, הוצאת חרגול, 2002), עסק באנדרטאות ואתרי הנצחה בארץ. והספר השני (׳שטח משותף, הוצאת חרגול, 2010) בכניסות לבתים משותפים בתל אביב. בכל הספרים את עומדת עם המצלמה מול מושא הצילום, אבל גם שומרת על מרחק.
שלושת הספרים עוסקים בנושאים בעלי ערך חברתי והיסטורי. בכולם אני מוצאת יופי שראוי להצטלם. שלושתם מראים כביכול רק את חזית הדברים, אבל הם נוגעים במקומות טעונים. מעניין אותי המתח בין שטח פרטי לציבורי ולכן ההרחקה. בשלושת הספרים אני מביאה את המבט של מי שלא נולדה ולא גדלה כאן. למשל, בפרויקט הכניסות לבתים, זיהיתי אלמנטים אירופאיים שתולים במזרח התיכון. האור מתחת לעמודים ובחדרי המדרגות הביא רכות שנעלמת ברחובות הסובלים משמש קופחת. היה בו משהו מיסטי שהזכיר לי את האור בכנסיות בקתדרלות.
כשדרורה דומיני ואני יצאנו לפרויקט האנדרטאות, היינו בהחלט בהלך רוח מיליטנטי. אמרנו לעצמנו ״עד עכשיו רק גברים צילמו אותן, וגם רוב יוצרי האנדרטאות הם גברים, עכשיו תורנו״. ככל שהסתכלנו וצילמנו, נוצר דיאלוג בינינו לבין האנדרטאות והנוף, ראינו אותן מכוערות, יפות, אנושיות, נוגות ומצחיקות. יש חוש הומור בספר. וגם ב׳ויטרינה׳ יש. אמנם לא צחוק היסטרי, אבל יש חיוך.
האם הוצאת ספר הוא רגע מכונן בקריירה הצילומית שלך או שאת רואה אותו כחלק שגרתי מהעשייה.
הספרים שהוצאתי לאור הם גופי עבודה בשלים שהתממשו בתוך ספר. אין כאן החלטה אסטרטגית של קידום עצמי. אני מאמינה לאורך כל הדרך בצילום תיעודי רגשי ואישי. לפעמים התיעוד לוקח למקומות מפתיעים עד כדי מופשט.
על איזה ספר תרצי להמליץ?
׳חצי מגה זיכרונות׳ של נועה בן-נון מלמד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
איפה משיגים? בחנויות הספרים ובאתר ההוצאה.